טוב נו, אתם לא רציניים. הקליפ החדש של חנן בן ארי אמנם לא יצא הרגע מחדר העריכה של ישיבת הסדר, אבל הוא לא קרוב למשהו שמצדיק את הביקורת הנוקבת. אנשים ונשים רוקדים בכל מיני מצבים. בלי פתיינות, בלי גוף חשוף. (ראיתם לאחרונה קליפ של זמר ישראלי? מבינים על איזה עולם אנחנו מדברים?) נסחפתם.
ועכשיו חמש נקודות על עין הסערה:
א. מותר להעביר ביקורת על יוצרים. זה לגיטימי בדיוק כמו לפרגן להם.
ב. המגזר הציוני דתי היה זה ש"גילה" ראשון את בן ארי ולא הפסיק להרים לו. בן ארי היה ועודנו דמות להערצה לנערים דתיים שחולמים לעשות מוזיקה בלי לוותר על הערכים שלהם. לכן כשהוא חורג מהתלם (מי שרטט את התלם הזה?) הדבר גורר אחריו אכזבה, שמביאה איתה ביקורת וכעס.
ג. הביקורת לגיטימית, אבל לא הניכוס. כלומר, הציבור לא כותב לבן ארי את המילים, גם לא את המנגינות. הוא (ואלוקים) אחראים על ההצלחה שלו, על הכשלונות ועל הדרך שהוא עושה. היצירה שלו, היא פרי הכישרונות המחשבות והעמל הרב שלו. הוא לא חייב לאף אחד כלום ואין מה לקרוא לו חזור בך. רוצה, תקשיב לשיר, רוצה, אל תקשיב.
ד. שימו לב שזמרים חוזרים בתשובה מקבלים חיבוק מפרגן, מעלים עין וסולח. הגיע הזמן שנדע לנהוג כך גם כלפי מי שצמח בתוך הציונות הדתית. לא מגיעה לו פחות עין טובה. ובכלל, הגיע הזמן להפסיק לצעוק על כל דבר.
ה. אחרון ודי: זה שיר מאוד מעניין, כיפי וקליט. לי יש דיון עם התוכן של השיר. לא מסכימה עם כולו. אבל עזבו אתכם, מה זה תוכן לעומת נשים רוקדות.