נקודת מבט ייחודית בסרטים

"מבחינתי אמרתי דבר נורא פשוט: זה הילד שלי, זה הבן שלי, ואני אגדל אותו… והתוצאה הייתה עבודה קשה" (ציטוט מתוך הסרט "ילד של אבא", אולפנת הרב בהר"ן, תשפ"ב).

דוד פומברג מספר איך בחר להתמודד כשנולד בנו יאיר, הלוקה בתסמונת דאון. היום יאיר בן 32, עצמאי לחלוטין, מתופף וכוכב בלהקת שלווה.

לפני כמה שנים יצרנו במגמה סרט שנקרא "גדולה מהחיים".

הסרט ליווה את תהילה, בחורה בת 20 עם תסמונת דאון, בתהליך ההתבגרות ובהתמודדויות שונות בחיי היומיום שלה.

התלמידות התעקשו לא לראיין אף דמות למעט הגיבורה עצמה, מתוך מחשבה שכך הצגת הדמות תהיה הכי אותנטית ובלתי אמצעית. היה להן מאוד חשוב לא לתווך את תהילה לצופים אלא לתת להם לחוות אותה כפי שהיא.

חוויית הצפייה בכיתה באחת הגרסאות בשלבי העריכה (ראפ קאט), הייתה לא כל כך נוחה. אצל חלק מהתלמידות הדמות שלה עוררה אנטגוניזם וריחוק, וסצנות מסוימות בהן היא שרה ומשחקת עם בובות עוררו אפילו מבוכה וגיחוך.

הסרט העלה שאלות חשובות בנוגע לייצוג דמויות עם צרכים מיוחדים: האם בנוגע לגיבורים מסוימים נדרשת מידה של "הנגשה" לצופה שאינו מכיר מקרוב את המגבלה ולא יכול להתחבר ולהזדהות עם הדמות?

עד כמה הדמות מודעת למלוא ההיבטים הכרוכים ביצירת הסרט ובהקרנתו?

האם מוסרי לעשות עליה סרט? ובאילו תנאים? מה הדרך הנכונה לעבוד עם דמויות מסוג זה?

תהילה הינה דמות מקסימה ומעוררת השראה, אבל בסרט היה לה קשה לספר על עצמה ועל הרגשות שלה. הסצנות בלבד בלי ראיונות נוספים לא הצליחו להעביר את דמותה המלאה, במיוחד לא את ההתמודדות שלה כנערה-אישה מתבגרת עם תסמונת דאון. מי שלא מכיר ילדי תסמונת דאון יתקשה להזדהות איתה רק באמצעות הסצנות שצולמו והריאיון איתה. אם בנוסף לראיון של תהילה היו מצלמים גם ראיון עם אימה, עם סבתה, ועם דמויות נוספות משמעותיות בחייה - אולי הצופה היה מצליח להזדהות ולראות אותה כדמות יותר מורכבת ועגולה ולהבין את עובדת היותה גיבורה.

הז'אנר של סרטי גיבורים "חריגים" ידוע ונפוץ בכלל ובפרט בסרטי תלמידים, ויש לתת את הדעת על הדילמות והסוגיות שסרטים מעין אלה מעלים ולהתמודד עימן.

בשנים האחרונות יצרנו אצלנו במגמה מספר רב של סרטים כאלה. המנעד הוא רחב ומגוון: דמות כבדת ראייה ("ציון דרך"), נמוך קומה ("מטר בדיוק"), הורים לילדים עם מחלה נדירה שמשאירה אותם נמוכי קומה ועם מגבלות קשות נוספות ("קטן עליו"), בן להורים עם מנת משכל נמוכה מהממוצע ועם מחלת נפש ("קשור בנפשם"), דמות עם נכות בעקבות תאונה ("בצומת החיים") או בעקבות פציעה במלחמה ועוד סרטים נוספים. בכל אחד מהסרטים עלו דילמות שונות הקשורות לייצוג הגיבור.

אני רוצה להעלות כמה נקודות למחשבה בהנחיה של המורים את התלמידים בנושא. כמובן שנקודת המוצא הראשונה שלנו היא שאנחנו מבקשים להציג תמונה מורכבת ומכבדת של האתגרים איתם מתמודד האדם עם המגבלה.

בחירת הגיבור

כשיש לדמות שבחרנו מוגבלות אנחנו צריכים לבחון היטב ביחד עם התלמידים האם הדמות יכולה להיות גיבורת הסרט. האם הדמות תדע לספר על עצמה ועל הקונפליקטים איתם היא מתמודדת?

כיוון שיש כל כך הרבה סרטים שכבר ראינו על אנשים "חריגים", לפעמים אפשר בשביל העניין, לגוון ולבחור גיבור שקרוב אל האדם עם המוגבלות. לבחור את ההורה / האח / החבר כגיבור הסרט, כמו בסרט "קטן עליו".

יש גיבורים שזקוקים לתיווך של היוצרים ועזרה להביע את עצמם. אם חשוב לתלמידים שהדמות תהיה גיבורת הסרט אפשר להוסיף ראיונות עם אנשים משמעותיים בחיי הדמות שיתנו לנו נקודות מבט נוספות ותפיסה רחבה יותר של הקונפליקט.

בסרט "לנצח" משתתפים ילדי תסמונת דאון, אבל הגיבור הוא ישראל כסיף, מוזיקאי הלום קרב שעובד באולפן ויצר להקה מיוחדת שמשלבת ילדי תסמונת דאון. דרך נקודת העיניים של ישראל אנחנו מצליחים לראות את היופי והרגישות של הילדים האלו.

בסרט "ילד של אבא" שהפקנו השנה באולפנה, הדילמה חזרה ובחרנו לספר את הסיפור דרך נקודת המבט של האבא.

התלמידות בחרו לספר על דוד, אבא של יאיר, ילד עם תסמונת דאון, המתופף ואחד הכוכבים של להקת שלווה. למרות שיאיר עובר מסך נהדר הן בחרו לשים זרקור דווקא על דוד האב. התלמידות ראיינו את דוד ביחד עם יאיר ונתנו ליאיר לספר על עצמו ועל הקשר עם אבא שלו, אבל הייתה בחירה מודעת להאיר את הסיפור של דוד, האיש שנמצא מאחורי הקלעים ונאבק לגדל ילד עם צרכים מיוחדים. נלחם בשביל שיהיה עצמאי ועומד מאחורי ההצלחה הגדולה שלו.

המודעות של הדמות

יש דמויות שאינן יכולות להיות גיבורות הסרט כי המגבלה שלהן לא מאפשרת להן להיות מודעות לחלוטין לכל מה שכרוך בעשיית סרט ובפרסומו ומה ההשלכות לכך.

פה נכנסת שאלה אתית שחייבים להתייחס אליה. האם מותר לצלם דמות שאינה מודעת לחלוטין למה שמתרחש? בחירת דמות כזו בעייתית מבחינה מוסרית ולא הוגנת ולכן צריך לבחון כל סרט לגופו ולוודא שיש מענה למורכבות מסוג זה. למשל: האם ניתן לעשות סרט על דמויות עם מחלות נפש או פיגור? חשוב להנחות את התלמידים לשוחח עם הדמות, לברר מה היא מבינה ולהסביר מה המשמעות של עשיית סרט, לדבר עם האפוטרופוסים (האנשים שבית המשפט ממנה כאחראי על ההחלטות בנוגע לקטין או לבעל מוגבלות) של הדמות ולהתייעץ האם זו אופציה אפשרית בכלל.

לפני שלוש שנים יצרנו במגמה את הסרט "קשור בנפשם", סרט המספר את סיפורו של עומר שהוריו עם מוגבלות שכלית ומחלת נפש. הוא גדל אצלם רק תקופה מסוימת ואחר כך גדל אצל משפחות אומנה ובפנימייה. היה חשוב לנו לייצר חמלה אצל הצופים ומצד שני להעביר את המורכבות של "לגדל" הורים "מיוחדים", לכן במהלך העריכה בחרנו להוציא שוטים שלא הציגו אותם באור כל כך טוב. מנגד יש בסרט סצנות שהוריו של עומר מופיעים בהן ביחד עם עומר. הסצנות שצולמו היו בהסכמתו של עומר ובהתייעצות עימו.

התלמידים בתהליך של שאילת השאלות האתיות והמורכבות האלו יכולים ללמוד הרבה על עצמם ועל החברה.

ייצוגים קולנועיים

דווקא למדיה הוויזואלית יש יכולת ייחודית להעביר אל הצופה חוויה של מוגבלות, לדוגמא חוויה של ראייה לקויה על-ידי החשכת המסך ושימוש בפסקול מתאים, או לקות שמיעה על-ידי השתקת הסאונד בחלק מהסרט, נכות - ישיבה בכיסא גלגלים או אדם נמוך קומה ניתן לצלם מנקודת מבטו וכך להעביר לצופה ולו לרגע את חוויית החיים שלו.

אך צריך להיזהר לא ליפול לקלישאות וללכת רק על הבנאלי. לא לתת למגבלה להיות הדבר היחיד בסרט. המגבלה צריכה להיות נוכחת בסרט אבל היא לא צריכה להגדיר את זהות הדמויות.

כדאי להתבונן במכלול החיים, לחפש קונפליקטים נוספים שמעסיקים אותם שאינם קשורים בהכרח למגבלה, לשאול את עצמנו למה בחרנו לעשות את הסרט על הדמות דווקא עכשיו? מה השתנה בהתמודדות שלה? מהם התחביבים שלה? חלומות? שאיפות?

נשאלת פה גם שאלה נוספת, האם הדמות עוברת מסך? איך ניתן לצלם אותה באופן שיכבד אותה? לדוגמא דמות שנראית רע בגלל מחלה / עיוות בגוף / בפנים וכד', דמות של אדם שמגמגם, האם היא עוברת מסך? איך ניצור מצב שבו ניתן לתעד באופן מכבד?

למשל אדם עיוור שלא רואה ולא יראה איך הסרט נראה, צריך להיות רגישים לנראות שלו ואיך היא עוברת אל הצופה. לשים לב ללבוש, לרקע, לבחור מרחק צילום, זווית צילום, תאורה שמחמיאה לו. למצוא פתרונות יצירתיים בייצוג שלו ובשאר הדימויים שאנחנו בוחרים לצלם.

היחס אל הדמות והעבודה עם הדמות

בכל יצירה של סרט אנחנו שואפים שהתלמידים יצרו יחסי אמון עם הדמות. זה נכון במיוחד עם דמויות עם צרכים מיוחדים, חשוב מאוד ליצור יחסי קרבה ואמפטיה, תקשורת בונה.

חובה לעשות תחקיר מעמיק להבנת המגבלה והקונפליקטים איתם מתמודדת הדמות.

להבין מה התפיסה שלנו בנוגע לדמות, לשתף את הדמות באופן מלא בתכנים בהם הסרט יעסוק. להתייעץ בנוגע לבחירות שלנו כיצד לתעד, מה לצלם ואת מי לראיין.

אם ייווצרו יחסי אמון קרובים נוכל להרגיש זאת על המסך בתוצר.

אמנם חלק מן הסוגיות המובאות לעיל רלוונטיות גם בסרטים בהן הדמויות אינן בעלות מוגבלות פיזית או שכלית, אך במקרים בהם קיימת מוגבלות שכזו, החשיבות להתייחסות רגישה ומותאמת מצד צוות התלמידים היוצרים, גבוהה אף יותר.

לסיכום:

למרות שינויים רבים שיש בשנים האחרונות בהיכרות שלנו עם אוכלוסיות אחרות ועם צרכים מיוחדים, נכות, מחלה וכו', ולמרות שיש עמותות שעושות גם הסברה בנושאים האלו, עדיין חלק מהציבור לא מכיר ולא נחשף באופן אישי לדמויות כאלה.

קהל הצופים הכללי מתקשה עם ייצוג ישיר ללא תיווך של דמויות עם מוגבלות (יש מיזמים ופרויקטים שעושים זאת) לכן יש צורך "בהנגשת" הסיפור על מנת לעורר הזדהות ולא אנטגוניזם. במיוחד בסרטי תיכון.

אסיים בציטוט מתוך המאמר של מיכל אביעד: "שאלות של מוסר ושל צדק צריכות לעמוד תמיד על סדר יומם של הבמאים ושל הצופים, שהרי על כולנו לזכור כל העת כי בני האדם חשובים יותר מן הסרטים המתעדים אותם". (מתוך מאמר של מיכל אביעד - קולנוע תיעודי, בתוך "צורות", סל תרבות ארצי)

חן קליין-גלון, מורה להפקה באולפנת הרב בהר"ן בגדרה ומנחת קהילת מורי הפקה