זוכרים את הילדים בשכונה שהיו מפסידים ב"מארבע יוצא אחד", בבחירות להרכב הקבוצה המשחקת על המגרש ומכריזים בהפגנתיות: "אין משחק" ועושים ככל שביכולתם בכדי להפריע לשחקנים ולשופט לנהל משחק תקין על פי הכללים המוסכמים.
אז מסתבר שהילדים האלו גדלו ולמרות הכל לא ממש השתנו. גם כעת, כאזרחים בוגרים שהפסידו בבחירות, מתעקשים הם לפוצץ את המשחק הדמוקרטי. חלקם מתעקש לקבל אך ורק את מבוקשו, ללא פשרות וללא התחשבות בחוקי המשחק ושיטת הבחירות. דומה הדבר להמשך דקלומו של הקטע הבא מהמערכון "שירים שערים וטכנאים" של הגשש החיוור, בהתאמות המתבקשות: "אוהד, תסלח לי... מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים? אז ככה- רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא, אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון!".
כעת מגיע החלק המשמעותי, המאפיין את אותם אוהדים- אזרחים מודאגים שהקבוצה- המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה, היא כל עולמם: "אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר." לשאלת השדרן: "ואם זה לא יינתן לכם?", עונים הם: "אנחנו נשרוף את המועדון".
במציאות הישראלית נראה כי יש מי שבוחרים לשרוף בעצמם את "המועדון", או אם תרצו את האסמים של בני עמם, כאילו אין אויב מחוץ המייחל לכך. זאת בהקבלה למתואר באגדות החורבן הכתובות בתלמוד הבבלי, שמספרות באופן מצמרר על אודות תקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה בידי הלגיון הרומי של טיטוס.
נראה כי לקחי העבר הכואב והמשותף לכולנו מחד, ולהבדיל- המסר ממערכוני הגשש שהצחיקו את רובנו לא מזמן מאידך, לא הותירו חותם על חלק ניכר בציבור הישראלי. אותו ציבור שדורש כי הממשלה החדשה והנבחרת תמשיך לרקוד לצלילי החליל הישן ותיכנע לחוקי המשחק שראוי לעדכנם לאחר שאבד עליהם הכלח מזמן, ולא - אין משחק! אם הם לא משחקים "במגרש הראשי" וכולם משחקים לפי הכללים שהם קבעו בעצמם, בהיותם "האדם הסביר" והצודק לכאורה, אז אף אחד לא ישחק: כבישים יחסמו והמשק יושבת, השקעות ימשכו ומשקיעים יוברחו, הדרוג בליגה יפגע וחלילה גם אלימות תפרוץ בין אזרחים, האוהדים בסופו של דבר את אותה המדינה גם אם משחקים הם כשתי קבוצות אחיות בדרבי המקומי, אך כלפי חוץ באותה נבחרת לאומית.
אם עד כה סבורים היו מרבית האזרחים ההגונים שמותר להפגין ולמחות כנגד השלטונות במסגרת כללי הדמוקרטיה ובמסגרת החוק במדינת ישראל, אזי יש כעת חדשות בעניין. במדינת ישראל ישנם אזרחים תרבותיים ונאורים לכאורה, שמשום מה חושבים שהאומנות שלהם היא מעל החוק ויש לה מעמד של דת רחמנא ליצלן. אילולא כן, כיצד יסבירו יותר מ-100 אמנים את התנגדותם העזה עד כדי החרמת קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, שבסך הכל ביקשה מאמנים ישראלים המבקשים את תמיכתה הנדיבה לחתום כתנאי בסיסי על הצהרה לפיה לא יפגעו ב"שמה הטוב" של המדינה לטובת מימון ליצירותיהם. באם אכן נדרשת הצהרה שכזו- האם תחשב היא כמוגזמת מצד הקרן המממנת, שלה אין זיקה לקבוצה חברתית או אידיאולוגית מסוימת, כהגדרתה? האם על פי 'חוקי הפורמט' החדש, שמנסים ליצור אי אילו אזרחים מתוסכלים במדינה, ניתן לכפות את הדעה על "בעל המאה"?
שמא, יש לייחל ליום בו לא רק קרן זו או אחרת תתנה את תמיכתה, אלא תאומץ השיטה על ידי מדינת ישראל, שתתנה חלוקת מלגות לסטודנטים ותמיכות למוסדות הנתמכים על ידה, באותה דרישה צנועה, בסיסית והגיונית השומרת על שמה הטוב. אולי אז מניפי דגלי הטרור בפקולטה או בכיכר יחשבו כמה עולה להם כל סמרטוט צבעוני שמונף אל על? אולי תשקול המדינה חלוקת קצבאות ותמיכות שונות בפרטים ובגופים מסיתים שתומכים במחבלים, בהשמדתה של ישראל וברצח אזרחים יהודים תמימים, שחלקם הגדול מממן במסיו המשולמים כחוק את אותה תמיכה בבני העוולה המייחלים למותו. אבסורד כזה אין כדוגמתו במדינה נאורה, שאזרחיה שומרי החוק וחפצי החיים הופכים בעל כורחם למקור המימון של משפחות מחבלים ותומכיהם הנלוזים.