הנביא עמוס מתאר את תהליך הגאולה:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה: וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם: וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ: (עמוס ט', יג-טו)
עמוס מתאר את שפע היבול בארץ כחלק מתהליך הגאולה. אך מעבר לכך - עמוס מדמה את החזרה של עם ישראל לארצו לנטיעה: "ונטעתים על אדמתם". דימוי זה מבהיר את ההשתרשות החזקה של עם ישראל בארץ, עד כדי כך ש"לא ינתשו עוד מעל אדמתם". אבותינו קראו פסוקים אלו במשך אלפי שנים, אבל לא זכו לראות בהתגשמותם. אנו זוכים לקרוא פסוקים אלו בארץ ישראל, כשאנו חווים בעצמנו את תהליך הגאולה – הארץ נותנת פרותיה, ועם ישראל הולך ומעמיק שורשים בארץ. דברי חז"ל מתאימים לאותו רעיון: הנטיעה עצמה היא חלק מגאולת ישראל, ולכן איננה פחותה מקבלת פני המשיח, ואולי יותר מכך – היא חלק מקבלת פני משיח.
בדומה לכך, גם מי שנטע כרם ולא חללו, איננו יוצא למלחמה (דברים כ', ו; משנה סוטה ח', ז). והגמרא מבהירה שמדובר על נטיעת כל עץ מאכל בארץ ישראל (עיינו בבלי סוטה מג ע"ב שמדובר על כל עץ מאכל; ירושלמי סוטה פ"ח ה"ד, ביחס למי שבנה בית בארץ ישראל שלא יוצא למלחמה, וק"ו לנטיעה). הנטיעה היא דבר משמעותי באחיזתנו בארץ, עד כדי כך, שהיא פוטרת מיציאה למלחמה. וכך ניתן למצוא בדברי המדרש המדגישים את חשיבות הנטיעה בארץ ישראל:
...מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) "ויטע ה' אלהים גן בעדן", אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה).
הגמרא בבבא בתרא (יד.) אף אומרת שרבי ינאי נטע ארבע מאות כרמים בארץ ישראל. ומסביר הרשב"א, שהוא עשה זאת "משום ישוב ארץ ישראל".
לרעיונות אלו, יש גם השפעה הלכתית: בשולחן ערוך נפסק, שאם אדם שתל זיתים, ובא נהר ושטף ועקר את הזיתים והעבירם לגינה של השכן, השכן לא צריך להחזיר את הזיתים לבעל הזיתים, ויכול להשאירם אצלו ולשלם עליהם:
שטף הנהר זיתיו ושתלן בתוך שדה חבירו, ואמר הלה: זיתי אני נוטל, אין שומעין לו בארץ ישראל, משום ישוב הארץ, אלא יעמדו במקומם. (שולחן ערוך חושן משפט קס"ח, א)
בגמרא בבא קמא (דף קא ע"א) מבואר שהטעם הוא משום מצוות יישוב ארץ ישראל. הסמ"ע מבאר, שבעל הזיתים בוודאי יטע חדשים, כי כנראה שהוא צריך זיתים, אולם האדם שהשתילים נכנסו לגינתו, מן הסתם לא ייטע זיתים אם יקחו לו את השתילים, ולכן משאירים את השתילים אצלו. הלכה זו מפתיעה, ומעידה עד כמה חשובה הנטיעה בארץ ישראל, אשר למענה משנים מהדרך הרגילה של פסיקת הלכה בדיני ממונות.
הרב דרוקמן זצ"ל היה מחובר בכל נימי נפשו לעם ישראל, לתורת ישראל ולארץ ישראל. שמעתי ממנו, שפעם היה הרב קוק ביישוב מגדיאל, בחגיגת נטיעות. נתנו לו מעדר כדי לטעת נטיעה והוא לא הסכים. הוא נטע ביד, אחוז התרגשות. כששאלוהו על כך הוא אמר, שכך נדבקים בקב"ה, ולכן הוא לא רוצה לטעת באמצעות כלים, אלא בגופו ממש.
בע"ה שנזכה לחזק את ארצנו הקדושה ולהמשיך לראותה פורחת ומשגשגת.
--
הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של מועצה אזורית גוש עציון