ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא במכון למדיניות העם היהודי ומרצה במכון האקדמי פרס, מוציא בימים אלה ספר עלילתי דמיוני בלשי, לא אהבנו מדי' החושף בפני מכיריו ומכריו מאפיינים פחיות מוכרים באישיותו. בראיון לערוץ 7 הוא מספר על הספר ועל הסופר שבתוכו.
"במובן מסוים כשמסתכלים על העשייה שלי ושל כותבי מחקרים שמבקשים להשפיע על החברה הישראלית, אנחנו מספרים סיפור על סמך נתונים, על סמך מה שפוגשים במציאות, ובמחקר מספרים סיפור שהוא לא בדיוני אבל גם הוא מתאר דברים. היכולת הזו להעביר גם את המציאות ולתווך אותה לאנשים כשלפעמים היא מסובכת וצריך להוביל את האנשים בנפתולי העולם שבו הם חיים, זו היכולת לספר סיפור, ואת היכולת הזו גייסתי לטובת סיפור בדיוני לחלוטין, אבל גם לא לגמרי בידיוני", אומר ד"ר פרידמן בהתייחס לקשר בין היומיום המקצועי שלו לבין כתיבת הספר.
הסיפור מתרחש בעיר חיפה של שנות החמישים המאוחרות ופרידמן רואה בעיר זו, חיפה, כמאפיינת מגוון רחב של אוכלוסיות, בני דתות שונות, עולים וותיקים, "עיר מרתקת ויפה", הוא מציין בהתייחס לעיר בה גדל, אם כי בשנים מאוחרות הרבה יותר משנות עלילת הספר שכתב.
"הספר מנסה לקחת אותנו לשנותה חמישים בחיפה, לתאר את האנשים, את כור ההיתוך של ישראל של השנים ההן וגם את העלילה שלוקחת אנשים שחייו את השואה וחיים בחיפה של שנות החמישים אבל גם חיים את העבר, לחבר אותם ולתאר אותם לקורא בצבעוניות ובפסיפס הצבעוני שהתרחש שם אז".
הספר נפתח ברצח של ניצול שואה שאיבד את משפחתו באירופה והקים משפחה מחדש, ולאורכו של הספר עלילה בלשית במתכונת קלאסית שפתרונה נחשף רק בדפיו האחרונים של הספר. פרידמן מציין כי דמותו של הנרצח מחברת אותו לשני סביו שהיו ניצולי מחנות העבודה ואיבדו בני משפחות בשואה ולאחר עלייתם ארצה הקימו משפחות מחדש. "דרך העלילה הספר מספר את חיפה, את התקופה ואת הדמויות ותחושת המציאות שהייתה אז ככל שאני יכול לצלול אליה ולהמחיש את היומיום שהתחיל להיווצר בצורה מרתקת".
על הבחירה לשוב אל הנושא המדובר כל כך של שואת העם היהודי, אומר ד"ר פרידמן כי בשנות החמישים נושא זה היה נושא מודחק שאין עוסקים בו ואין מדברים עליו. נקודת השינוי הייתה משפט אייכמן שחשף בפני החברה הישראלית את מאורעות השואה ו"הספר מראה כיצד דמויות שלא חוו את השואה ולא הגיעו משם לא מצליחות להבין מה הקשר בין מה שקרה לפני 15 שנה באירופה לבין מה שקורה היום בחיפה, ואיך הדברים יכולים להוביל אחד לשני". עם זאת הוא מעיר כי לא מדובר בספר שואה המספר את האירועים שהתחוללו על אדמת אירופה "אלא ניסיון להמחיש לנו כמה השואה רלוונטית להיום".
"זו משימה של כולנו להמחיש את השואה ולספר אותה בדרך מעט שונה, לא דרך סיפורי המחנות אלא דרך האופן שאנשים ששרדו את השואה חווים אותה", אומר פרידמן.
כמי שהיה יו"ר ועדת הסנקציות נגד איראן במשרד ראש הממשלה אומר ד"ר פרידמן כי התמזל מזלו "לעסוק בשני אתגרים קיומיים לישראל ולחברה הישראלית. הראשון זה המאבק באיראן כשהייתי במשרד ראש הממשלה, והשני הוא המאבק על דמותה של החברה הישראלית ושגשוגה של המדינה. עזבתי את משרד ראש הממשלה למרות עשייה מרתקת כדי לנסות ולהשפיע גם בזירה הפנימית. התפיסה שלי היא שהיכולת שלנו לשרוד מול איומים מבחוץ תלויה לגמרי ביכולת שלנו לפעול ולשתף פעולה כעם אחד. לא צריך להסתכל הרבה אחורה כדי להבין שקיום ריבוני יהודי אינו דבר מובן מאליו, אלא דבר הדורש מאמץ מתמשך. כיום המאמץ הזה כולל את החיים ביחד".
בהתייחס למציאות העכשווית סביב מחאת המשפט אומר ד"ר פרידמן כי אכן החברה הישראלית על סף פיצוץ כפי שמלמדים סקרים כי שליש מהחברה בישראל חוששים ממלחמת אחים. "לעומת זאת מחצית מהישראלים רוצים הידברות ולכן הקריאה שלי ושל אחרים, שאנחנו הרוב הדומם, לפוליטיקאים מימין ומשמאל, שבו ותדברו. אי אפשר לשנות באופן קיצוני כל כך את אופייה של המדינה בלי להידבר ובלי להגיע להסכמה רחבה. מצד שני אי אפשר לאיים במרי אזרחי ובמלחמת אחים כדי להשיג הישגים פוליטיים. הפתרון הוא לא להתבצר אלא לשבת ולדבר ברצינות ולנסות להגיע להסכמות רחבות".
פרידמן מציין כי מעבר לצורך החברתי בהידברות קיים גם צורך פרקטי בכך, שכן גם אם המהלכים להסדרת מערכת המשפט יצלחו קיים החשש שבשלטון אחר שיבוא בעתיד החקיקה תבוטל ויהיה ניסיון להפוך אותה על פיה. "נהפוך את מערכת המשפט למשלט שעובר מצד לצד?", הוא שואל. "לכן ללכת בדרך של כפייה או הסכמה מצומצמת מסוכנת גם למערכת המשפט גם להישגים שישיגו וגם לחברה הישראלית".
פרידמן מביע חשש שמאחורי רבים מהוויכוחים הישראליים עומדים הקיצוניים משני הצדדים בעוד הקול המתון אינו נשמע. "חובה על ראש הממשלה וראשי האופוזיציה לנטרל את הקיצוניים ולהידבר. יש הרבה שאלות של זהות שצריך לפתור ביחד והגוש הציוני שמסכים על תשעים אחוז מהדברים יכול לשבת יחד ולהגיע להסכמות ולהשאיר את הקצוות לצעוק, אבל לחיות ביחד".