תורת המשחקים של השמאל

יהודה לפידות הוא כפרופסור אמריטוס לביוכימיה, אבל את הקריירה שלו החל כנער לוחם בארגון האצ"ל.

שנים לאחר מכן, כתב לפידות את אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה שהגיעו אי פעם לידי: מדובר בספרו על 'עונת הציד' הנוראה, הלא היא הסזון האכזרי של ההגנה נגד אנשי האצ"ל והלח"י, יהודים שהסגירו יהודים לידי השלטון הבריטי.

הדילמה של אנשי האצ"ל הייתה אכזרית במיוחד: אם יגיבו וישיבו לאנשי ההגנה כגמולם, ייהפך העימות בין הארגונים למלחמת הכל בכל, מלחמת אחים שתכלול הרוגים משני הצדדים, כשהנציב הבריטי עומד ומשקיף מחלון ארמונות בארמון הנציב, כשהוא מחכך בידיו בהנאה, כאספסיינוס בשעתו שעמד בפסגת הר הזיתים והשקיף ביהודי ירושלים טובחים זה בזה ערב החורבן.

מאידך גיסא – אם לא יגיבו אנשי האצ"ל, ההגנה תמשיך ביתר מוטיבציה לחטוף ולהכות את פעילי הארגון עד כלותם, בידיעה שהם, הצד השני, מוכן לוותר על הכל כדי למנוע מלחמת אחים.

האצ"ל בחר, כמעט תמיד – באופציה השניה. עשרות רבות של אנשי הארגון נתפסו והוכו באלימות שלא תתואר, חלקם נמסרו לידי הבריטים, ועשרות רבות הוגלו למחנות מעצר באפריקה ובקפריסין.

בן גוריון הבין מצוין את השיטה ויישם אותה היטב במאבק שלו על האלטלנה: אוניית הנשק היקרה טובעה במצולות בירי תותחים, לוחמי האצ"ל נאסרו על החוף וכמה שילמו בחייהם במוות בירי אחים, בעיקר כי בן גוריון ידע היטב – הוא יירה בתותח על האונייה, ובצד השני יוותרו כדי למנוע מלחמת אחים – וכך תסתיים הפרשה, מבחינתו של בן גוריון, במהירות ועל הצד הטוב ביותר בנסיבות הקיימות.

תכנית ההתנתקות, תכנית הגירוש וההרס בגוש קטיף עבדה באותה שיטה: שרון לא היה מעיז אפילו להעלות על דעתו פינוי והרס בתיהם של 8000 אנשי שמאל, כל שכן ערבים או כל מיעוט אחר בישראל. שרון ידע שאפשר לדרוס את הימין, להרוס ולפנות, למחוק זכויות אדם של נערות בנות 14 ולזרוק 8000 איש לאתרים זמניים מסיבה אחת פשוטה: הימין יצרח ויבכה אך יצעד לבסוף בסך בבכי אל האוטובוסים. אף אחד לא ישבור את הכלים, אף אחד בימין לא יאפשר, ובצדק – מלחמת אחים.

השבועות האחרונים לא דומים בעיני לתקופה הנוראה של הסזון, אבל את השיטה השמאל ממשיך ליישם מצוין: הימין כורע על ברכיו כדי לבקש הידברות. בכל יום מופץ מכתב רבנים או מכתבה של קבוצת השפעה אחרת החרדה לגורלו של העם וקוראת להדברות, ובצד השני – שתיקה והתבצרות. השמאל מבין, ובצדק – הימין יוותר כדי למנוע מלחמת אחים, וככל שילחצו אותו לגדר, הוא יילחץ וימשיך לוותר.

ההסכמה המתחננת של הימין להידברות גורמת כרגע, בעיקר, לתאבון ולתחושת הצלחה של הצד השני. הם לא מזילים דמעה לנוכח היד המושטת אליהם מימין, לא מתרגשים למראה הרב מדן או רבנים נוספים שבאים להפגין וזועקים להדברות, ורק עסוקים במתן זריקות מוטיבציה לפעילים ללחוץ עוד ועוד: הנה, הלחץ עובד וזה בדיוק ללחוץ יותר עד שהמפרקת תשבר, הנה הויתור הבא כבר נמצא ממש מעבר לפינה. אומר זאת בצער - בשלב זה, כל אנשי הימין טובי הלב שרוצים את הרפורמה אבל צועקים, מפגינים ומתחננים להידברות, הם אלו שיותר מכל דוחפים את השמאל להגביר את הלחץ וממילא את הקרע בעם.

זה לא שהשמאל רוצה מלחמת אחים. השמאל פשוט משחק כאן בחכמה רבה בתורת המשחקים: מבחינת רבים בשמאל שהוסת וחושב כאילו תקום כאן דיקטטורה, ביטול הרפורמה שווה את מלחמת האחים, מה גם שהם יודעים היטב שככל שסכנת מלחמת האחים תהיה יותר מוחשית – זה בדיוק מה שיגרום לימין, שלרובו שלמות העם חשובה מהרפורמה, להתקפל.

אבל מלחמת אחים לא עומדת בפתח, תצאו מזה. לא כל מחלוקת עמוקה וסוערת היא חורבן הבית. לא כל הפגנה סוערת היא קרע בעם שלא ניתן לאחות. אם עברנו את הסזון, את הקרב על השילומים ואת ההתנתקות, נעבור מצוין גם את זה. בעת ובשעה הזו, אם הימין רוצה ברפורמה החשובה הזו – לפניו ברירה אחת: פשוט להמשיך, בלי משחקים, בלי הקפאות ובלי תחנוני הידברות. גם בלי אצבעות בעין, בלי לגלוג לצד השני, עם נכונות להוריד כמחווה של רצון טוב סעיפים שפחות קריטיים. להמשיך עם הרבה חיוך, הסברה והרגעה שזה באמת לא כצעקתה, ותוך קידום מהיר של החקיקה והתמקדות בסעיפים החשובים ביותר: ועדת המינויים ופסקת ההתגברות.