החוק שיאסור הכנסת חמץ לבתי חולים יהפוך לעוד אות מתה בחוק ומוקד חיכוך מיותר בין דתיים לשאינם כאלו.
החוק, כמו הפרשה של חמץ בבתי-חולים בפסח כולה, הם סימפטום למחלת ההכרעה בכוח שאוחזת בציבוריות הישראלית, מכל הכיוונים. גם כאן כמו בהרבה מאוד סוגיות, שיח הדדי ומכבד יביא לתוצאות הרבה יותר מועילות הן במישור החברתי והן בכשרות בתי-החולים בפסח.
לפני כמעט 40 שנה נחקק "חוק החמץ" (חוק חג המצות בשמו המלא) האוסר מכירת חמץ בישובים יהודיים בפסח. זהו אחד החוקים הבודדים בספר החוקים הישראלי שקובע איסור הלכתי כאיסור חוקי בישראל. והוא כישלון חרוץ. כל מי שיוצא לחוצות הערים החילוניות בישראל רואה מסעדות ומרכולים המוכרים חמץ בגלוי. למרות זאת מספר המקרים בהם החוק נאכף כמעט אפסי והמאמץ שעריך עושות לאוכפו דל עד לא קיים. מלבד טינה ועוד ויכוח ציבורי החוק לא השיג דבר. זה, סביר להניח, יהיה גורלו של החוק האוסר להכניס חמץ לבתי חולים.
אף אחד לא מגיע לבית חולים מבחירה. האשפוז הוא חוויה קשה לחולה ולמשפחה. כשמדובר בחולה דתי בפסח, האפשרות לקבל אוכל כשר לפסח בבית החולים היא בסיסית. בגלל חומרת דיני החמץ "בל יראה ובל ימצא", בתי חולים רבים מנעו הכנסת חמץ, מכל באי בית החולים בהם חילונים ולא יהודים, במהלך הפסח על ידי השומרים בכניסה. הדבר מנע גם חששות רחוקים מפני פגיעה בכשרות האוכל המוגש בבתי-החולים וכמובן את ה"יראה" של חמץ בשטח בית-החולים.
הפרקטיקה זו, שבעיני לא יהודים וחילונים פגעה באיכות חייהם במהלך שבוע הפסח הובילה, כנהוג במקומותנו לעתירה לבג"ץ. בשלב הראשון ניסה בית-המשפט להציע פשרות שונות כמו שימוש בכלים חד פעמיים בפסח או הגבלת האיסור לשטחים מסוימים. למרבה הצער, גם הרבנות הראשית דחתה כל פשרה, וגם העותרים לא היו נכונים לוותר כמלא הנימה על "זכותם לחמץ". לכן בית המשפט ראה את עצמו, לא בהכרח בצדק, נאלץ לפסוק. הוא קבע כי לפרקטיקה של איסור הכנסה של חמץ באמצעות שומרי בית החולים אין עיגון בחוק, ומאחר והיא פוגעת בזכויותיהם של חלק מהחולים לחופש מדת ולכבוד, דינה להיתבטל. בית המשפט הוסיף גם, באופן שלא נצרך לענין, שעצם האיסור על הכנסת חמץ לבתי-חולים הוא רעיון רע שפוגע יתר על המידה בזכויות החולים אוכלי החמץ. ומה על שומרי הכשרות? להם בית המשפט דאג פחות.
התוצאה של הדינמיקה הזו של - התבצרות ופסיקה לא חכמה - הוא החוק הרע שקרוב לוודאי יחוקק בשבועות הקרובים. תוצאה אחת כמעט ברור שהחוק לא ישיג - מניעה של הכנסת חמץ לבית חולים. כמו ב"חוק החמץ" גם בחוק החמץ בבתי-חולים, יסתבר שבתי חולים רבים לא ישושו לאכוף אותו ברצינות. יתרה מזו, צפוי שהחוק יהפוך לעוד דגל במאבק הדתי-חילוני על המרחב הציבורי בישראל ויהיו מספיק חילוניים אדוקים שיאבקו על האפשרות להכניס אוכל משלהם לבית-החולים. לצד זאת נראה מחזות לא נעימים של חיפוש בתיקים ושקיות תוך כניסה לרשות הפרט במקומות בהם החוק יאכף. וכך, אולי יהיה קצת פחות חמץ פה ושם, אבל השנאה ליהדות ולאיסור החמץ תלובה ויהדותה של המדינה, גם אם תחקק בעוד סעיפי חוק, תשחק.
היכולת לשמור על כשרות בתי-החולים בפסח לא צריכה לעבור בחקיקה ובפשפוש בכליהם של הנכנסים לבתי החולים. זו גם לא הדרך היעילה, מעשית וחברתית להשיג זאת. במקום זאת, ראוי היה להגיע להסכמות פוליטיות וחברתיות, ולהסביר למי שאינו דתי את חשיבות האיסור והחג עבור הדתיים. מציאת פתרונות ביניים ובקשה לכבד שלא באה מכוח חוק מדינה, הייתה משיגה הרבה יותר כשרות ושלום בית. אבל כנראה שנציגי הציבור בוחרים בנתיבאחר, ולבערה החברתית הגדולה המתחוללת כאן ממילא, נוספת גם שריפת החמץ.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. ספרו "לא אהבנו מדי" יצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".