בפרשת תרומה אנו נפגשים עם המשכן, בית המקדש בגלגולו הראשון. המשכן היה מלאכת מחשבת של פאר, יצירה ושלמות.
פרטי פרטים של כסף וזהב, בדים, צמחים ואומנות. בלב המשכן נמצא ארון לוחות הברית שמעליו היו הכרובים, פסלי מלאכים ש"דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י). בתוך כל היצירתיות הפאר והשכלול, מבעד למסכי הזהב והכסף נמצאת "התינוקיות" – המקור שמשם אדם יונק; הקדושה; הלב הטהור; ילד של אבא.
באופן טבעי ככל שהתינוק גדל המערכות החיצוניות שואבות אותו: ההצלחה; היצירה; המימוש העצמי; ההערצה של הסביבה. ואז הוא עלול למצוא את עצמו מוותר על מקום היניקה; אפילו להכריז על זה בגאווה. לשכוח מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. אלפי הלייקים מעניקים אשליה של "אמת מורכבת" שמנסה להחליף אמת פשוטה.
בסופו של דבר – כשירו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל –"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו". ההצלחה בעולם הזה תלויה במשכן ששוכן בליבנו. וכל אחד ואחת מאיתנו כדאי שיזכור "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות – ולא לייקים – אלא תורה ומעשים טובים בלבד". כאשר אדם בונה משכן אמיתי בלבבו הוא הולך ויוצר, מגיע לכל המערכות – אבל כל חייו הם רצף אחד גדול של תורה ומעשים טובים.