המשנה הידועה במסכת אבות (פרק ה') אומרת: "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר - בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר - אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם"...
במחלוקת הנוכחית סביב הרפורמה המשפטית, הולך ומתחוור עם הזמן כי יש חלקים בשמאל אשר אהבת הארץ והמדינה אצלם הינה תלויה בדבר. אהבה על תנאי. אם השלטון בידיי והחוקים מתאימים לי אז אני אוהב את המדינה, ואם לא - אז המדינה היא לא שלי ואני עוזב אותה ויורד לאחת ממדינות המערב.
אין להתכחש שגם בחלקים מסויימים של הימין הקיצוני היתה נסיגה באהבת המדינה בימי ההתנתקות, הרהורים בתיאוריית 'אתחלתא דגאולה', מחשבות שלא להתגייס לצה"ל ואף הפסקה של אמירת הברכות לשלום המדינה וחיילי צה"ל. אך היה מדובר בקומץ שולי יחסית, ומהר מאד האנשים התעשתו והבינו שאהבתנו למדינה היא ללא תנאי, וכדבריו האלמותיים של הראי"ה קוק זצ"ל: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום".
יותר מזה, רוב המגורשים מגוש קטיף, ובהם גם כאלה שגורשו בעבר מסיני, שינסו את מותניהם והקימו יישובים חדשים, ביניהם יישובי ספר, והראו גדלות נפש.
גם ציבור המתנחלים שהינו הציבור המושמץ ביותר בישראל מחד גיסא, וזה שהכי נפגע מהטרור הערבי באופן יחסי מאידך גיסא, אינו מעלה בדעתו לנטוש את יישוביו או את מדינת ישראל.
מנגד, בימים אלה מתברר שהשמאל ירד מהפסים ולא נראה שהוא בדרך להתעשת. לדוגמא, כבר שנים רבות אנו עדים לתופעה הפסולה בשמאל, אשר איננה קיימת בימין, ואשר מתעצמת בימים אלה, לפיה פונים (שלא לומר מלשינים) לשלטונות זרים ולגורמי חוץ עויינים, כדי שיזיקו למדינת ישראל ויגרמו לשלטון הימין לשנות את דרכו. בקצה השמאלי של התופעה ישנם ישראלים ששותפים לחרמות נגד ישראל (BDS) וכדו', ופרופסורים מהאקדמיה הישראלית שאינם בוחלים בשותפות פעילה בהחרמת אותה אקדמיה עצמה אשר בה הם חברים.
אבל לא על הקיצוניים ביותר באתי לדבר, אלא על מה שנראה כמו המיינסטרים השמאלי. בימים אלה מוקרנת בערוץ 13 הסדרה המצויינת של עמרי אסנהיים על סיירת מטכ"ל. במסגרת הפרק האחרון התוודענו לאחד מאגדות היחידה, שאף היה סגן מפקדה, ונחשב ללוחם נועז במיוחד. מסתבר כי גם לא מעט פאשלות היו כרוכות בפעולותיו, וזה אך טבעי, כי "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אך עוד מסתבר שביום שהוא סיים את שירותו הצבאי לפני שנות דור הוא ירד מהארץ ומאז לא שב אליה ואינו מתכוון לשוב אליה.
וכאשר הוא נשאל האם ירד מהארץ מכיוון שנפגע בשל כך שהורשע (בגין היותו מפקד התרגיל באסון צאלים ב') בגרימת מוות ברשלנות של 5 חיילים (מה גם שנידון בסה"כ לשלושה חודשי מאסר על תנאי, ללא מגבלה על המשך שירותו בצבא וביחידה), הוא עונה בנונשלנטיות כי ירידתו מהארץ לא נבעה מכך אלא מכיוון שהוא רצה חופש... מסקנה ברורה היא שהנ"ל לא פעל כל השנים מתוך אידיאולוגיה או פטריוטיזם צרוף. מדובר באדם מוכשר מאד, עם אופי נועז ויצירתיות, אשר פעל בשירותו הצבאי למימוש עצמי וכיבוש אתגרים קשים, וכאשר הסתיים פרק זה בחייו, הוא העדיף לממש את עצמו ואת כישוריו המרובים בניו-יורק כהייטקיסט מצליח.
התחושה שלי, ולוואי ואני טועה, שהרבה מכל אותם טייסים ומטכ"ליסטים שהיום צועקים גוועלד ומאיימים בנטישת תפקידם הצבאי אם הרפורמה המשפטית תתקבל, נגועים ב"אהבה התלויה בדבר", בדיוק כמו הקצין הנ"ל. כנראה שהוא אינו תופעה חריגה ומיוחדת, לפחות לא מבחינת הלך הרוח, השקפתו ודעותיו. רוב אותם חותמי עצומות הם מאותו סוג חיילים שכונה בעבר "או סיירת או ניירת".
כלומר, אם אני מצליח לממש את כישוריי ולסיים קורס טייס או מסלול בסיירת - מה טוב, אבל אם מדיחים אותי אז כבר עדיף שאהיה ג'ובניק, ולא לוחם בגולני או בשיריון. כך גם הפטריוטיזם (אהבת המולדת) הוא על תנאי: אם המדינה נשלטת ע"י השמאל, וכל השופטים בבג"ץ הם שמאלנים כמוני - מה טוב, אבל אם חס וחלילה רוב העם הימני בוחר כנסת ימנית שמבקשת להזיז לי את הגבינה, אזי מדובר בדיקטטורה ואני יורד מהארץ, או למצער פוגע בכלכלתה.
חבריי ואחיי בשמאל, נשמח מאד שתישארו בארץ כי אנו אוהבים אתכם ללא תנאי. אח נשאר אח לכל החיים, ולא שייך להתנות תנאים בעניין. אבל בבקשה אל תאיימו עלינו בנטישה כי לא נעים להגיד: לכל אחד יש תחליף, ולא אלמן ישראל. אל נא תאיימו עלינו כי את מקומותיכם ביחידות המובחרות יתפסו פטריוטים אמיתיים, ובימין יש כאלה למכביר, והם גם אלה שממילא תופסים הרבה ממקומות אלה מזה שנות דור.
גם את הכספים שתוציאו מהארץ, ימלאו משקיעים אחרים, ואת הנזק אתם עושים בעיקר לעצמכם. קחו נשימה עמוקה (כמו זו שלקחנו בימי ההתנתקות) ותחזרו מתחת לאלונקת הציונות בלב שלם ובנפש חפצה, ללא תנאים.