שמי יפים ועליתי מחרסון שבאוקראינה. מתחילת המלחמה בכל אוקראינה היה מצב קשה, אבל חרסון, בחרסון הפכנו למעין שבויי מלחמה.
כמעט שאין יוצא ואין בא. כבר בימיה הראשונים של המלחמה נכבשה העיר בידי הרוסים. עם כניסת הכוחות הרוסים לחרסון הם ניסו למסד חיים רגילים, הכל עבד, התשתיות עבדו, היה חשמל, מים, חימום. בטלויזיה שודרו ערוצים רוסיים בלבד ולאורך כל היום הוקרנו תוכניות התעמולה שלהם.
הייתה תחושה של שלווה חולה ומאיימת, ברחבי העיר העמידו שלטים שמכריזים, "רוסיה כאן לתמיד!" ו"וחרסון צריכה להצטרף לרוסיה!".
בכל ימי הכיבוש הייתה הכנה למשאל עם. בספטמבר נערך המשאל ובו כביכול רובה המוחלט של העיר בחר להצטרף לרוסיה. כמו בחרסון גם במחוז זפרוז'יה, דונייצק ולוגנסק התוצאות היו כביכול זהות. רוסיה החליטה שכולנו הופכים לחלק בלתי נפרד ממנה והתחושה הייתה שזה מה שהולך לקרות.
ואז, משהו השתבש, תמיכת הגוש המערבי, לרבות ארה"ב ונאט"ו, ושליחת ה-Himars לצבא האוקראיני הפכה את הכוחות האוקראינים לבעלי יכולות תקיפה. הכוח האוקראיני החל לפגוע בכוחות ובתשתיות של הרוסים מה שגרם בשלב מסוים להנהגה הרוסית לקבל החלטה על נסיגה מהעיר.
בסביבות 10-11 לנובמבר נסוגו הכוחות הרוסים מהעיר. לפני שעזבו, הקפידו להפציץ את כל תשתיות המים, החימום, החשמל ובעצם את כל התשתיות החיוניות לחיי התושבים. מה שלא הופצץ, מולכד במוקשים.
ב-6 לנובמבר כבר נותרנו כול תושבי העיר ללא מים, חשמל וחימום. בגז הם לא נגעו, כנראה מחשש לאסון הומניטרי גדול. אצלי הייתה כירת גז בבית וזו חצי נחמה. רבים מתושבי העיר היו תלויים בחשמל בלבד, הם נאלצו לרדת בתוך ההפצצות הכבדות והקור העז לחצר להדליק מדורות קטנות כדי שיוכלו להכין לעצמם קצת אוכל.
איך הרגישו התושבים באותם ימים של כיבוש?
מצד אחד בגלל ההשתלטות המהירה העיר לא הייתה מופצצת עד הנסיגה והיה ניתן להתקיים, מצד שני היו רודפים את אלו שדיברו באוקראינית, אלו שהתנגדו לשלטון הרוסי.
האם הרגשתם פחד?
כן, הם יכלו להכנס בכל רגע ולקחת מה שרוצים. הם עקבו אחרי אלו שמעבירים מידע לכוחות אוקראינה על מיקום הכוחות הרוסים, במקרים רבים היו תופסים אזרחים ומעלימים אותם. מרגע שעזבו החלו להפציץ את העיר ללא הפסקה. ערב ובוקר, יום ולילה, אתה חי וכל הזמן חושב האם הרקטה תפגע בי הפעם או לא.
בית הספר הסמוך לביתי הופצץ לחלוטין כמו מקומות נוספים סביב הבית. הם הפציצו את השווקים באמצע היום כשהם מלאים באנשים שבאו לקנות אוכל. רבים נהרגו ונפצעו.
איך החלטת לעזוב?
אני בנאדם חולה לב, עוד בשנת 2014 חוויתי התקף לב רציני, המלחמה הזו והמצב גרם למצבי להחמיר, התחלתי להרגיש רע מאוד. בלי אור שרדנו - הדלקנו נרות, בלי מים בקושי, היו כאלה שהלכו להביא מים מנהר הדנייפר, היו גם בודדים שהיה להם גנרטור ושאבו מי תהום, אבל הקור שבר אותי - היינו ללא חימום, הטמפרטורה בבית כל הזמן ירדה, היית צריך ללבוש את כל מה שיש בבית וזה לא עזר.
לקראת סוף נובמבר התקשרו והודיעו שמתארגנים להוציא יהודים לקישינב, הקור גבר עליי והייתי בטוח שלא אשרוד אם אשאר, הייתי מוכן לעשות הכל כדי לצאת ולא למות.
באותו שבוע שהיינו צריכים לצאת, התקבלה הודעה על ביטול. עקב ההפצצות הכבדות אף נהג לא היה מוכן להיכנס לחרסון ולהוציא אותנו. הקור התגבר ומצבי הלך והחמיר.
חילוץ כנגד כל הסיכויים
ב-28 לנובמבר קיבלתי פנייה דחופה מאחד מראשי הקהילה בחרסון, מספר הרב יצחק חלפון מי שחילץ יחד עם אשתו הודיה אלפי יהודים מתוך המלחמה. נאמר לי שישנה קבוצת יהודים שמבקשת לברוח מהעיר, אבל כל הנהגים ביטלו ואין אף אחד שמוכן לבצע חילוץ.
במהלך חודשי המלחמה הנוראה הזו ביצענו אלפי חילוצים והצלחנו לבנות מערך לחילוץ מוביל ומהגדולים בכל הגזרה. מיד עם קבלת הפנייה התחלנו בתכנון המבצע לחילוץ אותם יהודים מתוך האש. אין ספור טלפונים לכל מי שרק אפשר, חיבורים שיתנו לנו את האפשרות להוציא מנקודה אחת לאחרת. בכל יום המחרת נלחמנו להשיג את מי שיכנס לשם ויפנה את אותם יהודים לכיווננו. במקביל נלחמנו גם כדי להשיג את התקציב לאותו חילוץ. עד לאותו ערב סגרנו הכל, החלטנו לדחות ביום בעקבות מידע שהגיע על הפצצות מתוכננות.
עכשיו היינו מוכנים לצאת, ארזנו מזוודה ויצאנו בני מיכאל ואני מירושלים בטיסה לקישינב. 30 בנובמבר יום רביעי לקראת צהריים, יצא החילוץ לכיוון אודסה, משם יצאו כולם בשישי על הבוקר עם אוטובוס החילוץ שלנו לקישינב. נשמנו לרווחה!
חוזרים ליפים. יש לך קרובים בישראל? כן, הבן עם הכלה ואחותי בישראל.
הם היו איתך בקשר?
כן, התקשורת לא היתה טובה אבל שמרנו על קשר. ברגע שהבן עדכן שיש חילוץ של יהודים, ישר החלטתי לעזוב. עזבתי את חרסון ב-30 לנובמבר. לבד פחדתי לנסוע, נסענו דרך אודסה לקישינב, יחד אתנו נסעו הרבה אנשים מאזורים מסוכנים שקיבלו החלטה להציל את עצמם.
בשלב מסוים הכרתי את הרב יצחק חלפון, מי שניהל את החילוץ שלנו. כשהגענו לקישינב הוא דאג להכניס אותנו למלון במסגרת פעילות משותפת שלהם עם הרב פנחס זלצמן, רבה הראשי של מולדובה. קיבלנו הכול, אוכל כשר, שבתות, שירים והרבה אכפתיות וחיוכים.
יצאת חלש מחרסון, נזקקת לטיפול רפואי בקישינב?
הייתי חלש מאוד, לא הצלחתי לשכב לישון. בכל פעם שניסיתי לשכב, נחנקתי והרגשתי שאני מפסיק לנשום. לקראת מוצאי שבת הגיע אליי הרב חלפון לחדר להתעניין על מצבי. כשראה אותי, קבע שהוא מזמין רופא. סירבתי, אבל הוא לא ויתר. הגיע צוות רפואי ולאחר סדרת בדיקות אמרו שאני חייב להתאשפז. לא הייתי מוכן לזה, פחדתי, אבל הרב יצחק כל כך השתדל, הוא הבטיח לי שהוא לא עוזב אותי לבד ושידאג שהבן יגיע עוד היום מישראל.
יצאנו באמבולנס עם מיכאל, בנו של יצחק לבית הרפואה. עוד באותו הלילה הגיעו לקישינב בני עם כלתי בדחיפות מישראל. משפחת חלפון השתדלו בשבילי יחד עם בני בכל ימי האשפוז. קיבלתי אוכל כשר ודאגו לסייע לי מול הקונסוליה. אחרי סדרת בדיקות נוספות, התברר שהטיפולים כנראה הצילו את חיי. כשמצבי התייצב ולאחר קבלת אישור העלייה, יצאנו יחד עם בני וכלתי לארץ ישראל.
האם אתה ממליץ לאנשים לעזוב?
אני חושב שהרבה יותר מפחיד ומסוכן להישאר בחרסון ולסכן את חייך. הרוסים משתמשים כרגע בנשק שיכול להגיע לכל נקודה באוקראינה ואתה לא באמת יכול להיות בטוח שהרקטה לא תגיע לבית שלך בשום מקום.
כל מי שיש לו חברים או קרובים שיעודדו אותם לעזוב. זה מצב פיקוח נפש וישנו זוג יהודי שמוכן תמיד לפעול לטובת מי שמבקש להציל את עצמו מתוך המלחמה.