אירוע מטען החבלה בצומת מגידו השבוע, אשר נגוע בטביעות אצבע ברורות של חיזבאללה החזיר לשיח הציבורי את הסיכוי לפתיחתה של מלחמה בחזית הצפונית.
אולם בחינה של פרספקטיבה בהקשר האיראני בכלל ולבנון בפרט, עשויה להציג כי מדובר בעוד אירוע מתוך מערכה שלמה המתנהלת בין ישראל ובין איראן, ואין בו משהו חדש, בטח לא שינוי אסטרטגי מהסוג המוביל למלחמה.
השנים האחרונות מתאפיינות בתחלופת מהלומות מוצהרת בין ישראל ובין איראן, חלק מהפעולות מוצהרות תוך נטילת אחריות ברורה, לחלקן אין התייחסות, וחלקן מיוחסת אחריות מצד גורמים זרים. אין זה סוד שישראל מפעילה כוחות מול איראן, מול פרויקט הגרעין, מול ההתחמשות של חיזבאללה, ומול מליציות שעיות המאיימות על גבולנו הצפוני. במערכה זו ניתן להניח שיש שותפים רבים, שכן בעלי האינטרס בשני הצדדים לא מסתכמים רק בישראל ובאיראן – זוהי מערכה משמעותית שבשלב זה מתנהלת כקונפליקט בעל עוצמות משתנות, שעוד לא הגיע לנקודת רתיחה אסטרטגית שמחייבת עימות צבאי עוצמתי ברמת מלחמה.
איראן פועלת כל העת מול ישראל – די להיזכר בניסיון ההתנקשות על אדמת טורקיה אשתקד כדי להבין את המאמצים האלו, ומכאן שאין הפתעה, בטח לא אסטרטגית במהלך של הנחת מטען בעומק ישראל, באמצעות סוכן המופעל מצד חזבאללה, ותחת "בירכת הדרך" האיראנית. מזה שנים משטר האייתולות מנהל מולנו מערך פעולות מסוג זה באמצעות "שליחים", בכדי לערער את היציבות באזור ולחתור להגמוניה איראנית – זה קורה עם חמאס, ג'יהאד, מליציות שעיות בסוריה ועוד. וגם הפעם בדיוק כך.
ברור לחלוטין שאין לקבל אירוע מהסוג שהתרחש במגידו – מדובר באירוע בעל פוטנציאל חמור, אך בבחינת הפרספקטיבה הוא לא מהווה נקודת מפנה של ממש, בטח לא ברמה של שינוי אסטרטגיה מצד ישראל. חשוב גם להבהיר ששינוי אסטרטגי אינו מתרחש בימים בודדים, ואם ישראל תמצא לנכון בפתיחת מלחמה בצפון באופן יזום – רצוי וגם נכון שתושקע בכך תכנית אסטרטגית מקדימה, שהמשכה הכנת המדינה וצה"ל לאירוע מהסוג הזה ובאופן יותר משמעותי.
כולנו זוכרים את אשר אירע בקיץ 2006, ואת הלקח הזה אסור לשכוח: ישראל צריכה לצאת למלחמה כשהיא חייבת וכשהיא מוכנה, ורצוי גם להוסיף עד כמה שניתן. הרי לא תמיד הכל תלוי בנו, אך בטח שלא רצוי להיגרר למלחמה בתנאים של הצד השני כאשר הוא ערוך לחלוטין לכך, דבר שמייצר קושי ברמה שונה לתקיפה ישראלית מאסיבית, בטח ביכולת להגיע להכרעה מהירה.
אירוע המטען במגידו, אם-כן, הוא עוד אירוע בשרשרת פעולות המהווה חלק מובנה ממערכה המתנהלת מול האיראנים ושלוחיהם, ולא מצביע להבנתי על תפנית אסטרטגית באיראן או בלבנון שמושפעת באופן די מוחלט מההחלטות באיראן.
מה שכן ניתן להבין מהאירוע הזה, ובהצטרף למזימה שנרקחה על ידי האיראנים להתנקשות בטורקיה אשתקד, וכל הדינאמיקה סביב אסדת "כריש", הוא שרמת המתח עולה – את זה ניתן גם להבין מעליה ברמת ההצהרות ולקיחת האחריות על תקיפות של ישראל באזור, וכן במאמצים הגלויים ליצר הסלמה מקומית וקצרה מאוד סביב אירועים שעיקרם פרובוקטיביים כמו שיגור מל"ט מלבנון לישראל, הנחת מטענים בגבול רמת הגולן וכיוצא באלה. ואת זה צריך לבחון לאורך טווח תחת השאלה – לאן פנינו בעוד שנה או שנתיים, כי מחר בבוקר סביר להניח שלא נראה שינוי דרמטי, לפחות ככל הידוע לנו כרגע.
מדוע האיראנים "מעלים" את המתח?
לכך יש מספר סיבות, הראשונה שבהן היא השתלבותה של איראן במאבק הבין מעצמתי, וניסיונה לשפר את מצבה על-ידי מיצובה במה שכונה בעבר על-ידי הנשיא האמריקאי בוש כ"ציר הרשע". איראן סובלת בעשור האחרון מגלי סנקציות בין-לאומיים, כלכלתה בקריסה, והרחוב האיראני מבעבע. המלחמה של רוסיה באוקראינה היוותה הזדמנות לאיראנים – הם חיזקו את הברית שלהם אם פוטין, והפכו לשחקן פעיל במלחמה זו. חשוב להכניס למשוואה הזו את הסכם הגרעין שלא נחתם בסופו של דבר בעיקר עקב סירובה של ארצות הברית להתיישר ל"כללי המשחק" שהאיראנים העמידו. זאת ועוד, גם ארצות הברית מעורבת במלחמה באוקראינה – בשלב זה באמצעות סיוע במודיעין ובאמצעי לחימה לאוקראינים – אף היא בפרוש עומדת נגד האגרסיביות הרוסית, גם בסנקציות כלכליות וגם במאמצים הדיפלומטיים.
המלחמה באוקראינה העמידה שוב את השחקנים זה מול זה בהקשרים צבאיים – מזרח מול מערב, ציר הרשע מול העולם הנאור וכיוצא באלה. איראן מעודדת מהברית עם הרוסים – בהמשך להצלחתה כשותף בכיר לייצוב המצב בסוריה, איראן מחזקת את החיבור שלה לפוטין, ואין מן הנמנע שבראיית האיראנים הם מצויים על "גל הזדמנויות" והם מנצלים אותו.
ראוי להבין שמצבה של ישראל בתקופה זו מעודד פעולות כנגדה – חוסר היציבות הפוליטי, ריבוי המערכות ברמת הפנים, מול הפלסטינים ובמרחב האזורי, וכן הסדקים הניכרים בחברה הישראלית מעודדת כל אויב לנצל הזדמנות ו"לעקוץ". ולכן האירוע בצומת מגידו הוא להבנתי חלק מהסיפור הזה, וסביר להניח שלא נאמרה עוד המילה האחרונה.
מה נדרש מישראל?
ההבנה כי ניסיון הפיגוע במגידו אינו שינוי אסטרטגי אלא חלק ממערכה רצוי שתפעיל את החשיבה הישראלית צעד אחד קדימה. אמנם לא מדובר באירוע יוצא דופן, אך יש להתבונן בו כהתגרות נוספת, שהבאה בתור עשוי להיות "התגרות אחת יותר מידי". ואת זה ישראל חייבת למנוע – מצב בו אירוע רודף אירוע בטביעות אצבע איראניות כאן בישראל הוא זה שיהווה עילה ברורה למלחמה – וישראל חייבת להבהיר, תחת הכותרת שלעיתים נתפסת כנדושה- "לא נקבל אירועים מסוג זה, אנו מזהירים את איראן לא לנסות אותנו". ובהמשך לכך לשאוף שהפעילויות הבאות של ישראל יהיו "תחת הרדאר" בכדי לממש את ההזהרה הזו, ולא להחריף את המצב לכדי מלחמה כוללת.
רצוי גם לרתום את האמריקאים והאירופים למצב הזה – אחרי הכל, הם עומדים כעת מול הסיכון מצד פוטין, ואיראן היא בת ברית שלו – ההקשר הזה מהווה הזדמנות לליכוד השורות ברמה הבין לאומית מול ציר הרשע, לרבות איראן ופעולות ההתגרות שלה באזור. רתימת המערב לפעולות מול איראן עשויה להרתיע אותה ולהחליש אותה, וכפועל יוצא, להניא אותה מלהסלים את המצב מול ישראל.
האם בכל זאת תיתכן מלחמה?
ההיסטוריה לימדה אותנו שקשה להתנבא בשאלות מסוג זה באופן מדויק, ובעשורים האחרונים רוב המלחמות של ישראל נבעו מאירוע מקומי שהצית מלחמה, שלא התכוננו אליה ממש, ולכן התשובה היא: כן, עשויה להתרחש מלחמה, אך לא כתוצאה מהאירוע במגידו שגם לא הבשיל לנזקים בלתי אפשרים לספיגה.
בנוסף, חשוב להדגיש את אשר נאמר לעיל – מצבה האסטרטגי של ישראל בימים אלו, ובדגש על מצב החוסן הלאומי וחוסר היציבות הפוליטי מעודד את מחרחרי המזימות סביבנו – ואם אוכל לתת עצה אחת היא תהיה ברוח שכדאי שנסיים מהר את המלחמות הפנימיות ונפנה את האנרגיות לאיומים קשים הרבה יותר. אחרי הכל, השלום עוד לא פרץ, והמצב הכללי בהקשרים הבין מעצמתיים והגלובליים מזמן קונפליקטים אלימים בטח בתקופות כאלה. רצוי שנהיה ערוכים לדבר הזה, והשלב הראשון וההכרחי הוא "חיזוק השורות" כאן בתוכנו.