מחיר מדיניות השתיקה של בנט

בשבועות האחרונים חווינו תנודות בינלאומיות מהותיות עם ההתקרבות המסוכנת בין איראן וסעודיה, דיווחים על התקררות היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ועוד.

חשוב להבין: בתורת היחסים הבינלאומיים תהליכים מסוג אלו לא נולדים בין לילה, ולכן חשוב לתת את הדעת על הסיבות המובילות אליהן.

הממשלה הקודמת בראשות נפתלי בנט קיבלה לידיה, כמתנה גדולה, את הסכמי אברהם אליהם הוביל ראש הממשלה נתניהו. מדובר על הסכמים היסטוריים של ממש שהציבו לראשונה את האופציה של שלום במזרח התיכון על השולחן כתוצאה ריאלית. לראשונה מאז הקמת המדינה, הנושא הפלסטיני הוסט מסדר היום ומדינות ערביות הגיעו להסכמות לגבי הצורך בבניית גשרים לשיתופי פעולה שייטיבו עם כל הצדדים. הסכמי אברהם נמצאים בקונצנזוס הציבורי ואותם חובתנו לטפח. זה ברור לכולנו. אך רגע אחרי שממשלת בנט-לפיד נפלה, אנחנו רואים את הקשיים שהם הביאו להסכמים.

ההסכמים נולדו מסיבה אחת: עמידה איתנה של ישראל. העמידה הזאת התבטאה גם כנגד איראן, וגם ביכולת שלנו לעמוד מול דרישות אמריקאיות בנושא הפלסטיני. פעולה זו גרמה לעולם הערבי המתון לראות בישראל מנהיגה במאבק שלה מול האיום של האסלאם הקיצוני שמפיצה איראן.

לצערי, ממשלת בנט-לפיד עשתה בדיוק את ההיפך. ממשלת בנט-לפיד הנהיגה מדיניות שחיזקה את הרשות הפלסטינית, ובחרה במסלול של שקט במאבק מול הגרעין האיראני. עם הבטחת מדיניות "אפס הפתעות" שנתן לפיד לממשל ביידן, ישראל איבדה באחת את יכולת התמרון לפעול בצורה אחראית וכירורגית מול איומי המשטר האיראני. עם מדיניות השתיקה והחיוכים של בנט, כל יכולת להתעמת עם הממשל האמריקאי נעלמה. גם עם חברים צריכים לפעמים להתעמת. המנהיגות החזקה של ישראל הוחלפה עם מדיניות רופסת שמפחדת לעמוד על עקרונותיה.

מדיניות של חיוכים ושתיקה אינה נכונה במזרח התיכון. במזרח התיכון מכבדים את מי שעומד חזק. ארה"ב הברית היא בעלת הברית החשובה ביותר של מדינת ישראל, אך היא לא במקום לקבוע עבורנו את עצמאותנו, גבולותנו וערכינו. את הנזק שעשתה ממשלת בנט ולפיד קשה לתקן כי השותפים שלנו באזור נזכרו שגם אם נתניהו חזק, יש תמיד חשש שתבוא ממשלה חלשה ולכן הם מחפשים עכשיו להתקרב למי שמשדר עוצמה. אני בעד חיוכים, אך הם צריכים להיות התוצאה של מדיניות קשוחה המשדרת כבוד עצמי וחוזקה, ולא מדיניות בפני עצמה.