הכל התחיל לפני שנתיים, במאי 2021 כשלוד והערים המעורבות בערו במהומות. חברה שהייתה אז שליחת הוראה בבית ספר באוהיו, שלחה לי הודעה וביקשה ממני שאפגוש את התלמידים שלה בזום ואספר להם מקרוב איך אנחנו בתור תושבי העיר חווים את הדברים.
היא הסבירה לי שהם לא יודעים כלום, ושהמעט שהם יודעים מגיע מערוצי החדשות באמריקה וזו לא בדיוק התמונה המלאה שהיינו רוצים שיקבלו. הסכמתי ופגשתי את הכיתה שלה בזום ודיברנו, וסיפרתי באמת מה קורה, ואיך הכל התחיל, וקיוויתי שהצלחתי להעביר את המציאות כמו שהיא.
רוצים גם אתם לצאת לשליחות? לחצו כאן להגשת מועמדות
השיחה הקטנה הזו עם התלמידים האלה, ילדים יהודים שנמצאים מהעבר השני של האוקיינוס לא יצאה לי מהראש. חשבתי כמה זה מוזר שאנחנו בארץ חווים את החיים פה, עם השגשוג והטוב וגם עם הקשיים במלוא עוצמתם והם כל כך רחוקים מפה, גם גיאוגרפית אבל בעיקר בלב. כך נרקם בי הרעיון לצאת לשליחות הוראה ולקרב את ישראל קצת יותר לליבם של ילדי יהדות התפוצות.
בפועל לא עשינו עם הרעיון שום דבר כיוון שלבעלי לא התאפשר לעזוב את תחום העבודה שלו (הנדסה), אבל קיוויתי שאולי איכשהו תגיע לידינו הזדמנות וזה יסתדר. שנה שעברה הציעו לבעלי במקום העבודה שלו לעשות "רילוקיישן" מטעם החברה ולעבוד בשלוחה שנמצאת בדטריוט, מישיגן. הוא ידע שאני מאוד רוצה לעשות שליחות הוראה ואמר לי "זו ההזדמנות שלך". מכאן נכנסנו לריצת מרתון מטורפת.
מכיוון שזה היה כבר כל כך קרוב לסוף שנה, הייתי צריכה לעבור במהירות מיונים של ההסתדרות הציונית העולמית ולסגור משרת הוראה בבית הספר במקום. אחרי פחות מארבעה חודשים אינטנסיביים מאד מצאנו את עצמנו ארוזים, מה שהשארנו מהבית בישראל סגור במחסן או בשימוש המשפחה, ועם שני הילדים שלנו ועשר מזוודות עלינו על מטוס ויצאנו להרפתקה חדשה.
ההתחלה לא הייתה קלה. בבת אחת צריך להתמודד עם המון דברים - מסגרות חדשות לילדים בשפה שהם לא מכירים, עבודה חדשה לשנינו, סביבה חדשה במדינה חדשה, לרהט ולארגן בית, לעבור תיאוריה וטסט, להבין איפה הסופר ומה אפשר לקנות בו כשר, הרבה בירוקרטיה וכל זה כשכולם סביבך עוד זרים לך והמשפחה לא נמצאת ליד כדי לעזור.
רוצים גם אתם לצאת לשליחות? לחצו כאן להגשת מועמדות
לשמחתנו הילדים (ישי, בן 4 וחצי ושהם, בת שנתיים) השתלבו ב"ה תוך כמה שבועות בגנים. הם עדיין לא ידעו אנגלית אבל כבר הכירו את הגננות והילדים ואחרי כמה שבועות קשים הם כבר הלכו בשמחה. הילדים הולכים לגנים באותו בית ספר שאני מלמדת ובהתחלה זה מאד הקל. הייתי יורדת אליהם כמה פעמים ביום לתת חיבוק וזה עודד אותם. היום אחרי חצי שנה הם ב"ה רצים לגן בשמחה, ושניהם כבר מדברים ומבינים אנגלית ולפעמים מערבבים בבית בין שתי השפות.
העבודה בבית הספר מאתגרת ומעניינת עבורי כאחד. בתור מורה עם שש שנות ניסיון, גיליתי שהרבה אתגרים נשארים זהים למרות הבדלי התרבות. למשל, יצירת משמעת בכיתה, בניית קשר עם התלמידים ומציאת שפה שתדבר אל ליבם. וגם היו אתגרים חדשים לחלוטין. עברית היא לא מקצוע מאוד אהוב על התלמידים כאן מהסיבה הפשוטה שהשפה לא קלה להם. מבחינתי האתגר הוא להאהיב עליהם את העברית ולהביא אותם להבנה שזו לא רק שפה, זו זהות. אני משתדלת לפתוח כל שיעור במשהו שקשור לישראל.
זו יכולה להיות כתבה בחדשות על יוזמה חברתית חדשה או עמותה, זה יכול להיות סרטון מרגש על תופעה שמיוחדת רק לארץ, דמות או אירוע שקשורים להקמת המדינה, שיר ישראלי, ולפעמים פשוט עדכון לגבי מה קורה עכשיו בארץ. אני יודעת שדבר כזה שאני חושפת את התלמידים אליו הוא מבחינתי רווח נקי, כי הם לא היו יודעים עליו כנראה בדרך אחרת.
הקהילה כאן מאוד ציונית וישראל היא העוגן והלב שלה. אבל חשוב לי ללמד שישראל זה לא רק פלאפל, חומוס וחגיגות ביום העצמאות.. למשל עם כיתה ה יצרנו לקראת חנוכה תיאטרון בובות על סיפור מתוך "פרפר נחמד", ולקראת החג האמריקאי Thanks Giving לימדתי אותם את השיר "תודה על כל מה שנתת" של עוזי חיטמן.
השנה למשל תלמידי החטיבה בבית הספר למדו בפעם הראשונה על יום ההוקרה לפצועי צה"ל בישראל, ופגשו בזום הלום קרב ששיתף אותם איך הוא מתמודד עם הפוסט טארומה שלו וכמה שהוא אוהב את המדינה ולא יעזוב אותה, למרות כל מה שעבר. אני מאמינה שמפגשים יוצרים בלב של התלמידים גשר למדינה ומחזקים את הקשר לישראל.
בישראל לימדתי כיתות של מעל 30 ילדים, ופה בית הספר קטן והכיתות מאוד קטנות-לפעמים 7 ילדים בכיתה. זה היה לי מאד משונה בהתחלה, אבל היום אני רואה בזה הזדמנות להוראה איכותית וקשר קרוב שיכול להיות מאד משמעותי לתלמידים.
גילינו שלהיות ישראלי בקהילה בחו"ל (ופה הישראלים הם ממש מעט) הופך אותנו לשגרירים של המדינה גם באופן לא פורמלי. בבית הכנסת ובאירועים שונים של הקהילה אנחנו נשאלים על המצב במדינה, מתבקשים להסביר לשואלים על מה שהם קראו בחדשות, ולפעמים אנשים סתם ניגשים אלינו לספר כמה הם חולמים לעשות עלייה, כמה הם היו רוצים לדעת עברית יותר טוב ואיך ישראל חשובה להם.
כשביקשתי מבית הספר יום חופש בתחילת השנה כדי לנסוע לשגרירות בשיקגו כדי להצביע בבחירות, כולם מאד התרגשו והתעניינו, והחליטו להקדיש לזה גם פוסט בעמוד בפייסבוק של בית הספר..
היציאה לשליחות מלווה בהרבה געגועים למשפחה המורחבת, אבל אנחנו מרגישים שזו חוויה משפחתית מאוד מיוחדת. דווקא הלבד והרחוק מוציא מאיתנו הרבה טוב, ומגבש אותנו מאוד. אנחנו מסתכלים אחורה על ההתחלה שלנו כאן ומסתכלים על עצמנו עכשיו, בסך הכל חצי שנה אחרי - ולא מאמינים כמה עברנו בדרך ומה כבר השגנו. אנחנו מקווים להמשיך לעשות טוב ובינתיים מתגעגעים מאד לכולם בישראל.
רוצים גם אתם לצאת לשליחות? לחצו כאן להגשת מועמדות