תופעת המחאה אל מול הרפורמה המשפטית החלה בשבועות האחרונים להיות מלווה בפעולות אקטיביות מצד אנשי מילואים, עיקרם מיחידות עילית או יחידות מובחנות אחרות, טייסים, אנשי 8200, סיירת מטכ"ל, ועוד.
נוספה לכך מחאה של יוצאי יחידות נוספות (אם כי פחות דומיננטיות), וכן מכתבם של בוגרי המכללה לביטחון לאומי.
המאפיין המרכזי של אלו המצהירים על ביטול התנדבותם למילואים הינו היות רובם המוחלט מעל גיל 45. לשם הבנת המצב, ראוי להסביר: שירות המילואים מאז חוקק חוק המילואים בשנת 2008, הינו מחייב עד גיל 40 לחוגרים, ועד גיל 45 לקצינים או לנושאי תפקידים מיוחדים (כגון חובשים או רופאים). קצינים מעל גיל 45 יכולים להמשיך ולשרת במילואים, אך הם נדרשים לחתום על הצהרת התנדבות אותה הם יכולים לחדש מידי שנה.
עיקר המוחאים המשתמשים בעניין ההתנדבות למילואים מצויים בשלב בו הם חתומים על הצהרת התנדבות, המחייבת אותם כאמור עד שנה קדימה.
אולם חיוני לומר – הצהרת ההתנדבות משמעותה שבמהלך השנה הנתונה בה הינך מתנדב – הינך איש מילואים לכל דבר, ואתה מחוייב להתייצב עם קבלת צו גיוס. טענתם של רבים מהמתנדבים המסירים את התנדבותם כחלק מהמחאה הינה הפרת צו לכל דבר ועניין – אינך יכול לחתום על הצהרת התנדבות המחייבת אותך שנה קדימה, ומרגע שהלכי הרוח אינם תואמים את תפיסת עולמך, לפעול ביוזמתך לבטל את ההתנדבות – זהו מעשה לא ראוי מבחינה ערכית, מה גם שהוא מעמיד את צה"ל בפני עובדה כי כוח האדם העומד לרשות היחידה נפגע.
עניינית – אי התייצבות לצו מילואים משמעותה נפקדות לכל דבר ועניין – כלומר, עבירה על החוק. לא ניתן להשתמש בפראזה "התנדבתי ולכן איני מחוייב, שכן ברגע זה אני מסיר את התנדבותי" – זו אמירה לא לגיטימית ואין לקבלה בשום צורה ואופן.
היקפי המחאה המשלבת את מתנדבי המילואים הינם תקדימיים – בכל התקופות בהן יחסי צבא-חברה-שלטון היו במצב משברי לא היו מספרים כדוגמת מה שאנו חוויים בתקופה זו. התופעה, אם כן, היא תקדימית, היא משלבת מספרים גדולים ברמה של מאות, והיא מתעצמת, עיקרה, כאמור, בקרב משרתי מילואים שעברו את גיל 45. יש להדגיש בהקשר הזה דבר נוסף – צה"ל יכול ונדרש להסתדר ללא המתנדבים, שכן זו באה מרצונם הטוב של אנשי מילואים שאינם חייבים עוד לשרת. אגף כוח האדם של צה"ל נדרש לראות במתנדבים כעודף על הצורך, ובשום מצב לא לייצר תלות ברצון הטוב של אנשים.
מדוע אנשים בוחרים להתנדב למילואים אחרי גיל הפטור (45)? סוגיית המילואים בישראל היא ייחודית, שכן בעידן הנוכחי אחוזים ספורים שותפים לעשייה הזו, כך שמראש מדובר בקבוצה קטנה בתוך החברה הישראלית. כאשר מדובר במתנדבים שעברו את גיל ה"פטור" מדובר בקבוצה קטנה ביותר, שהיא שבריר האחוז מתוך האוכלוסיה.
המניע המרכזי להתנדבות הוא ההשתייכות ליחידה, תחושת הנחיצות, וכן הלכידות של הקבוצה המשמרת את אנשיה והם מעוניינים להיות חלק ככל שיוכלו, ללא מגבלות גיל. חלק מהמתנדבים גם ממלאים תפקיד ייחודי שפעמים רבות נובע מכך שהיחידה לא איתרה מחליף ראוי. למתנדבים יש גם תרומה ניכרת לרוח היחידה – מלבד הניסיון העצום שהם מביאים איתם, יש בהם ערך מוסף משמעותי לרוח היחידה ולהמשכיות שלה. הלכידות הזו חשובה מאוד לחוסן היחידה אל מול מצבי משבר ומלחמה – ללא לכידות ורוח לחימה, יחידות תתקשנה להביא לידי ביטוי את עוצמתן, ועמידתן מול מצבי משבר תהיה מעורערת.
מחאת מתנדבי המילואים, אם כן, מייצרת לצה"ל 3 אתגרים: ירידה במצבת כוח האדם, פגיעה בלכידות היחידה, ומכאן דרדור אפשרי בשל התרחבות התופעה.
סרבנות אידאולוגית, ככלל אינה דבר חדש . החלטות המעוררות מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית השפיעו על צה"ל גם בעבר – כבר בתחילת שנות ה-80 עם התמשכותו של מבצע "שלום הגליל", הזכור כמלחמת לבנון הראשונה. התמשכות המלחמה, והכניסה למרחב ביירות עוררה גלי מחאה ציבוריים ואירועי סרבנות בתוך צה"ל.
גם במהלך ההתנתקות בשנת 2005 חווה צה"ל אירוע סרבנות – אך הם היו ספורדיים ורחוקים מאוד מההיקפים והתהודה שלהם ביחס למתרחש בימים אלו.
ואולם במקרה שלפנינו אנו עדים לתופעה מורכבת – הרחוב הישראלי מוחה כנגד תהליכי החקיקה של הממשלה, ומתנדבי מילואים מצטרפים למחאה תוך שימוש בסמלי יחידותיהם ובצה"ל בכלל כמנוף לחץ, המתעצם בקריאות שלא להתייצב לצו גיוס, ובהמשך ליצור לצה"ל בעייה קונקטית של פער ביכולת האימון, וירידה בכשירות. בנוסף, ראוי להבין שתהליכים אלו מחלחלים אל היחידות הסדירות ולמשרתי הקבע והחובה – הן מתוך הרוח הנושבת ברחוב הישראלי, המשפיעה על מעגלי החברות והמשפחה, והן בתוך היחידה פנימה, שעה שיוצאי היחידה ומתנדביה "מצביעים ברגליים".
אין ספק בכך שהתופעה הזו פוגעת בצה"ל באופן הולך ומתמשך, וסביר להניח כי כבר עכשיו יהיו לה השלכות רחוקות טווח.
מה נדרש מצה"ל?
עד כה לא ראינו בצבא פעילות בולטת במישור המשמעתי כנגד המתנדבים המוחים והמסרבים להתייצב לצו. למעשה, אנו רואים כי צה"ל משדר מבוכה נוכח התופעה. ועדיין לצה"ל תפקיד משמעותי מאוד בצמצום ממדי התופעה ומניעת התעצמותה וחלחולה המהיר לשורות היחידות הסדירות.
כשלב ראשון, הצבא חייב לפתוח בתהליך הסברתי ולאלתר – בין שורות החיילים חייבת להיות הבנה ברורה מה באמת מתרחש, וכמה הדבר מסוכן לצבא שצריך להיות מוכן ומלוכד נוכח פני אויב בכל דקה נתונה, וכן בכל יחידה נתונה בתקשורת שבין המפקד ובין המתנדבים ביחידתו.
כשלב שני, נדרשים המפקדים הבכירים מפורום מטכ"ל ומטה לגבש מדיניות ולהגדיר גבולות. לא הגיוני שמי שביצע מהלך אקטיבי ולא התייצב נוכח צו קריאה לא יענש על כך – לכל הפחות אנשים מסוג זה חייבים להיות מורחקים באופן מיידי. השפעתם אינה נסבלת, והתלות בהם לא יכולה להימשך עוד.
כשלב שלישי, הצבא חייב להגדיר את מובילי התופעה כמסיתים וממרידים, ולפעול מולם באופן נוקשה ובלתי מתפשר – זוהי חתרנות לכל דבר ועניין והיא מסכנת את המדינה ללא קשר לרפורמה זו או אחרת, מה גם שהיא מייצרת השלכות חמורות על יחסי הצבא והחברה – תופעה כזו שאינה נבלמת תופיע שוב ושוב בכל פעם שכל ממשלה תדרש להחלטה שנויה במחלוקת – ולא משנה אם זו תהיה ממשלת ימין או שמאל, או כל קונסטלציה אחרת. בלימת התופעה היא באחריות צה"ל, והיא חייבת לבוא לידי ביטוי כאן ועכשיו, ולשלב את כלל המעגלים כולל משטרת ישראל בהקשרים של חקירה פלילית.
ראוי גם להרחיב כאן גם במשמעויות המדינתיות-בטחוניות של התופעה הזו – אנו מתמודדים בעידן הזה עם טרור, שכל תכליתו הוא ליצור בקיעים בתוך החברה, לפגוע בביטחון האישי, ולערער את היציבות. מבחינת ארגוני הטרור המצב לפיו חוסן הצבא נפגע הוא בבחינת "שעת זהב" – הוא מעודד באופן חד וברור את כלל מחרחרי הזדון והמדון סביבנו לפעול, וביתר שאת. זוהי כבר לא סכנה ביטחונית, אלא פגיעה חמורה בביטחון הלאומי המשליך על כל נדבך בחיים כאן במדינה.
לצה"ל יש תפקיד דרמטי ביציבותה של החברה בישראל – מראש הוא הוגדר כמנגנון בעל תכלית ביטחונית, אך לצידה תכלית חברתית. התפיסה הזו רלוונטית עד עצם ימים אלו – היא התערערה מעט עם השנים אך היא שרירה וקיימת – לא בכדי צה"ל הוא המוסד הזוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מצד החברה בישראל לאורך שנים רבות – הוא עמוד תווך, ו"מדורת שבט". פגיעה בצה"ל משמעותה פגיעה חמורה ביותר בחברה הישראלית, בסולידריות שבה, ובחוסנה אל מול מצבי קיצון.
ראוי להם ל"מתנדבים-מסרבים" לזכור- הצבא משרת את המדינה הדמוקרטית, אך הוא בשום פנים ואופן אינו ארגון דמוקרטי, אלא גוף היררכי וטוטאלי הדורש מחוייבות טוטאלית, ואינו יכול לסבול סרבנות מכל סוג שהוא. התופעה שאותם מתנדבים מייצרים, בצד מה שתואר במאמר זה, תוביל בסופו של תהליך להימנעות מפקדי צה"ל מהחתמת מתנדבים – מפקדי היחידות בצה"ל יבינו שפשוט אין להם על מי לסמוך – ובכך אותם מתנדבים גם כורתים את הענף שבו הם אוחזים.