שולמית ואביגדור היו זוג משמים. הזוג המושלם זוג ששומעים עליו רק באגדות או בסרטים של דיסני. שולמית אהבה את אביגדור ואביגדור היה מאוהב בשולמית.
לכולם היו ברור שהם יתחתנו ויקימו בית שתוכו רצוף אהבה. זה אכן מה שקרה. חברים חששו שחיי הנישואין יפגמו באהבה בין שולמית ואביגדור. אבל, להפתעת כולם האהבה ביניהם רק פרחה. שולמית השקיעה את כל נפשה בבית שהקימו.
היא היתה מסורה בכל ליבה לאביגדור והוא גדל והתעלה בישיבה. כולם ניבאו לו גדולות. גם כאשר השקיע את כל כוחו ומרצו בתורה אביגדור לא שכח לרגע את אהובתו והיה מפנק את שולמית בכל טוב.
יום אחד קרה אסון ואביגדור נהרג בתאונה. שולמית ההלומה מצער, נשבעה על קברו הטרי של אהוב נעוריה, שלא תשכח אותו לעד.
מיום זה והלאה שולמית הקדישה את עצמה כל כולה לזכרו של בעלה המת. היא אספה כל שיעור שהעביר בישיבה, ליקטה כל סיפור, דיברה עם כל חבריו ותלמידיו ונדהמה מכמות החומר שאספה. כל שנה ושנה ביום השנה למותו של אביגדור, מיד לאחר העליה לקבר, היתה שולמית עושה כינוס גדול בהשתתפות גדולי הרבנים, והיתה מציגה ספר חדש שאספה מתורתו של בעלה. "שיעורי אביגדור", "שיחות אביגדור", "הלכות אביגדור", "הנהגות אביגדור". שולמית שהשקיעה את כל נשמתה בספרי בעלה, ראתה שכר בעולמה. רבים קנו את הספרים ולמדו דרכם להכיר ולאהוב את אביגדור.
ביום שנה העשירי למותו של אביגדור, עשתה שולמית כינוס ענק לכל תלמידיו של בעלה שזכו להכיר את דמותו הנפלאה מהספרים שהוציאה שולמית. בכינוס השיקה שולמית את הספר העשירי שהוציאה, "נשמת אביגדור". היא עלתה לבמה ואמרה: "אשרי, אלמנה אנוכי. הדבר הכי טוב שקרה לי ולאביגדור, היה המוות של בעלי בדמי ימיו. בזכות מותו של בעלי זכיתי להכיר את תורתו ולהפיצה לרבים. כאשר אביגדור היה בחיים עסקתי בכיבוס הגרביים שלו. בזכות מותו אני זוכה להפיץ את תורתו".
"תודה לאל שלא זכינו להביא ילדים לעולם" הוסיפה שולמית. "אם היו לי ילדים היתה צריכה לעסוק בהחלפת חיתולים, לבשל ארוחות ולדאוג לפרנסה. היום אני חיה מביטוח החיים שאביגדור השאיר לי, ועסוקה כל ימיי בזכרו של אהוב ליבי. היום אני אוהבת את אביגדור אפילו יותר משאהבתי אותו בחייו. מותו היה הדבר הכי טוב שקרה לאהבה שלנו".
אתם חושבים שהסיפור הזה מופרך. שהוא לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. אתם חושבים שעוד לא נולדה אשה הזוייה כל כך, שאוהבת את אישיותו של בעלה, יותר מאשר את בעלה בעצמו והקשר הפיזי איתו.
אבל אני רואה כאלו כבר 55 שנה.
כל שנה בערב פסח מתעוררים מחדש דיוני הקרבת הפסח בימינו ואיתם גם הדיונים על מקומו של בית המקדש בתקופתנו. תמיד תמיד קופצים בראש כמה חכמים בעיניהם, עם מאמרים או פוסטים הזויים שבהם הם מבקשים להסביר לעם ישראל במילים ישירות או עקלקלות, כמה דפוקה הכמיהה שלנו למקדש ולקרבנות. כמה טוב שכבר אין לנו את בית המקדש וכמה טוב שהוא נחרב. כי היהדות האפלטונית טובה יותר מאשר להקריב לפני ה׳ חלב ודם.
מי צריך את בית במטבחיים הזה?!
מי צריך את הואתיקן הזה?
מי בכלל רוצה השראת שכינה?!
מי בכלל חפץ בקרבת א-לוקים?!
אשרינו אלמנה אנוכי