השבוע ניגש אליי נער בן 15, בין תפילת מנחה לערבית בבית הכנסת בנחלים ושאל אם הוא יוכל לדבר איתי רגע ולשאול שאלה:
בעקבות כל הפיגועים האחרונים והכאב הנורא שעברו על עם ישראל, הוא מרגיש שהלב שלו התקרר. כבר אין לו חשק להתפלל.
"בשביל מה?" שאל אותי בפנים נפולות. "בשביל מי?"
חשבתי להפנות אותו למגוון התשובות שרצות ברשת על אמונה ואלוקים והשגחה פרטית אבל הוא כמו קרא אותי ואמר לי: "רק עשה לי טובה ותחסוך ממני את כל התשובות היפות האלו. לא רוצה כרגע תשובות שכליות. למה אתם פשוט לא נותנים לנו להישאר ככה באוויר? למה אתם תמיד מפציצים אותנו בתשובות שבעצם אומרות שהכול בסדר והחיים ממשיכים הלאה?"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. מה עוד שגם לא ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון ב'אתם' הזה
שהוא דיבר עליו.
"אני מתכוון לזה שתשובות ה'כול בסדר' האלו מטריפות אותי. וואלה הכול לא בסדר והחיים לא צריכים להמשיך הלאה. ילדים ונערות נרצחו. זה נשמע לך הגיוני?
אתה חושב שאני באמת אוכל לחזור להתפלל בגלל תשובה הגיונית ככל שתהיה שתסביר לי איפה היה אלוהים? ואולי אלוהים בעצמו רוצה שנעצור רגע וננסה להבין מה הולך כאן, לפני שנמשיך לתפילה הבאה?".
חשבתי על דבריו של הנער. לאחר מכן באותו יום שיתף אותי אבא לנער מתבגר שאמר לי בסיפוק:
"בכל הימים האחרונים הילד שלי קם והלך לתפילה כרגיל. היו לו שאלות אמוניות אבל אני שמח שהוא קיבל את התשובות המספקות. אני ואשתי לחצנו עליו להמשיך הלאה. לא להתבלבל. החיים ממשיכים".
שאלתי את האבא, איך הוא היה מגיב אילו בנו היה מפסיק ללכת לתפילה למשך כמה ימים, עד שהוא היה מעבד את החוויות שהוא עובר. את הכאב והעצב.
הוא ענה לי: "הייתי מודאג שלא ייכנסו לו כל מיני ג'וקים לראש. רק זה מה שחסר לנו, שייכנס לבלבלות".
האמת שהיה לי עצוב וקשה לשמוע אותו. בניגוד לסוסים או לטור של נמלים שהולכות בקו ישר נאמנות לאפקט העדר, אמונה היא דבר מתחדש נושם, בועט ובעיקר אינטימי. בוודאי מערכת היחסים שלנו עם אלוהים. וכשחוטפים סטירה, מותר ורצוי לעצור רגע בשביל לעבד אותה. להבין מה הולך. לעכל את מה שמוגדר בעינינו כשבירת האינטימיות.
נכון, בוודאי שאיננו רוצים להתייחס לאלוהים כאל מכונת משקאות ובכל זאת עצם העצירה, ההקפאה, הלחיצה על כפתור ה'אולד' היא זו שמעידה כאלף עדים על חוזקה ואמינותה של מערכת היחסים הזו, בין אדם לאלוהיו.
בסוף התקשרתי לאבא ששיתף אותי ואמרתי לו ולאשתו:
אל תיבהלו ממצב בו ילדיכם אינם חפצים בתשובות ומרגישים צורך לקחת פסק זמן בעקבות מאורעות השעה. לפעמים זה הדבר השפוי והמתבקש לעשות בטח במציאות משוגעת.
ואם אתם ממש רוצים להגדיל לעשות: אתם מוזמנים ללמוד איתם את 'סיפורו של יוסל'ה רקובר':
זהו סיפור על צוואה שנמצאה באחת החורבות בגטו וורשה, מוסתרת ותחובה בתוך בקבוק קטן. את הצוואה כתב, בשעות האחרונות של הגטו, יהודי בשם יוסל רקובר.
יוסל, שאיבד את אשתו וששת ילדיו, מתאר בצוואתו את מצב הגטו בשעותיו האחרונות וחושף את תחושותיו לגבי המוות הקרב. הצוואה נכתבה לבני אדם אך יש בה גם פניה כואבת לא-לוהים – פניה מתריסה ואוהבת כאחד. (להרחבה מוזמנים לאתר של 'יד ושם' ולטקסט שכתבה יעל נובוגרוצקי).
באופן זה, ילדינו ילמדו שבמערכת יחסים אמיתית הכעס והתסכול שלובים ביחד עם האהבה והנחמה.
תנו לילדים להכיר את סימן השאלה. את התמיהה שמגיעה בעקבות הפיגוע הנורא.
הרפו רגע מהתשובות ומסימני הקריאה.
הם מספיק חכמים וחזקים בשביל לצלוח את האתגר הזה
זה הזמן שלהם לכוון את עיניים לשמיים ולשאוג בליבם:
איכה?