לאבא זוריק,
איבדתי אותך לפני שהכרתיך. נהרגת בראש מחלקתך, במלחמת השחרור, בקרב ברמת יוחנן ואני בן 100 ימים בדיוק. ביום השלושים לנופלך הכריזו על מדינת ישראל ואני גדלתי איתה ועם אימא מימי ובהמשך עם אבא משה. בלעדיך.
זה לא שלא היית שם בכלל. היית בתמונה אבל לא בחיים, דיברנו בך תכופות אבל אי אפשר היה לדבר אתך כשהיה צריך. והיה צריך, למשל שרציתי להחליף את שם המשפחה כדי שהילדים יפסיקו לשאול למה קוראים לי עוזי דיין ולאבא שלי – משה רבינוביץ. מזל שאבא משה היה שם עם אצילותו, לשכנע אותי שלא לעשות זאת למרות טיעוני ש"לאבא זוריק זה כבר לא משנה והוא אפילו לא יידע". אבא משה הסביר לי דווקא בגלל שאבא זוריק כבר לא יכול לדבר, אנחנו צריכים לחשוב גם בשבילו ולמען שמו. הבנתי. היום יותר מאז.
קשה יותר להבנתי הייתה האמרה שהתנוססה בתקופה ההיא על כל קיר ובכל טקס זיכרון: "במותם ציוו לנו את החיים". מה בדיוק ציווה אותי אבא זוריק תמהתי כל פעם מחדש. שהגעתי לגיל מותך, 22 שנה, הבנתי מניסיוני שדבר לא פקדת עלי. טרוד היית בלחימה קשה, בביצוע המשימה ובשמירה על חיי חייליך ואף על חייך אתה. בנופלך נתת לנו ולי את האפשרות לחיות. היום שגילי למעלה מפי שלושה מגילך שקפא לנצח ואני יודע שרק עלינו האחריות כיצד לחיות, רק אנחנו אלה המצווים על עצמנו את דרך חיינו.
לו חיית לחגוג איתנו 75 שנה למדינה, היית בן 97. אבא משה כבר שנים לא איתנו ואימא מימי מתה לפני כשנה בת 95. נשארנו עם התמונות והסיפורים על מותך וחייך - המשק ו'הבנדה' בנהלל, ההתגייסות בגיל צעיר לבריגדה, השירים שכתבת, העריקה מהצבא הבריטי ל"חבורה" שהובילה יהודים ברחבי אירופה של אחרי השואה והמלחמה לנמלים (שם פגשת את אבא משה שכבר פיקד על 4 ספינות מעפילים), ההליכה לקורס הקצינים הראשון והקרב האחרון.
השבוע אנו מציינים 75 שנה לחללי מערכות ישראל וחוגגים את יום העצמאות. כן, יש לנו מדינה. גדולה לאין שיעור מתוכנית החלוקה וצבא חזק מאד ומים ונפט (יותר טוב מנפט אבל לך תסביר עכשיו...) ואנחנו בדרך להיות מדינה בה 15 מיליון יהודים לעומת ה-600 אלף בזמנך. יש בינינו מחלוקות לא פחות קשות ורעות משהיו בזמנך אבל הפלגנות גברה ויש קיצונים שלא איכפת להם "לשרוף את המועדון" (ביטוי חדש, של הגשש. טוב, תבין לבד). אסור לנכס מתים וודאי לא לדבר בשמם אבל אם היית כאן היינו מבינים טוב יותר וחד יותר את משולש הקיום הישראלי: אדם-אדמה-דם וזוכרים את חבריך ואותך שעבדתם את האדמה, שנלחמתם עליה עד שנפלתם אליה ובה אתם טמונים. שם, בשדות החיטה והקרב גם חשים ורואים טוב יותר מבכל מקום אחר את כאב אבדן חייכם ואת ניצחון דרך חייכם 75 שנה אחרי.
לכן עלינו לזכור ולצוות את עצמנו ולספר לילדינו - לזכור לא רק את מותכם אלא גם את דרך חייכם. להפוך את האבדן והכאב למורשת וצו חיים. שואפים אנו שלא יצטרכו להילחם אבל לא שוגים באשליות. סביר שיצטרכו להמשיך ולהילחם כפי שעשית אתה ורעיך במלחמת העצמאות ודורות אחריכם במלחמות ישראל.
במותכם אפשרתם לנו את החיים ומצווים אנו לחיות אותם באופן שיהיה ראוי לקורבנכם ולזכרכם. מצווה ייחודית שבינינו, בני האדם החיים על פני האדמה לבין רעינו שנפלו על האדמה מדממים, ונותר רק זכרם הברוך כמורשת וצו חיים.
באהבה רבה, שלא תגיע עדיך, בנך עוזי.