יום ירושלים כיום מבחן לאומי

ביום ירושלים יתקיים מצעד הדגלים המסורתי בהשתתפות עשרות אלפים, במפגן שהופך בשנים האחרונות למאתגר יותר ויותר.

הם עתידים למצוא מולם עשרות אלפים מקרב ערביי ישראל והפלסטינים שנענו לקריאת הפלסטינים לקיים בעיר מפגן כוח בשם "אל-פג'ר אל עט'ים" – השחר הגדול. בזמן שבישראל יום ירושלים מקבל צביון דתי-לאומי ונדחק מהמיין סטרים הישראלי, הרי שדווקא בקרב הפלסטינים וערביי ישראל הוא הופך לקונצנזוס. קונצנזוס נגד ניסיונות הייהוד של ירושלים ע"י המוני מתנחלים קיצוניים.

לא זו אף זו, העלייה המתמדת במספר עולי הרגל היהודים להר הבית ושאיפת ארגוני המקדש להגיע למספר שיא של 5,000 מבקרים בחמישי הקרוב, מדירים שינה מעיניהם.

העובדה ששרים בממשלת ישראל רואים בתפילת יהודים בהר חובה מוסרית שעליהם להבטיח את קיומה, מסייעת בידם לשלהב את הרוחות.

מבחינת הציבור הערבי, החל בתנועות האסלאמיות וכלה בתנועות לאומיות חילוניות, אין ליהודים כל זכות בהר הבית. היהודים שהובסו בידי צבאות האיסלאם, איבדו את זכותם הקדומה על הארץ, ואת זכותם לשמש דת מוכרת ושוות זכויות.

היהודים נחשבים רוצחי הנביאים ומסלפי דברי האל ואויביו, אשר האל זעם עליהם ודן אותם לחיי צער. במקרה הטוב הם בני חסות אם לא כופרים אשר חמת האל ניתכה עליהם - אין להשלים עימם ואין לרחם עליהם.

היהודים איבדו את זכותם לריבונות ולכן שליטתם באדמות אשר הינן חלק מדאר אל אסלאם – בית האסלאם, הינה פגיעה בדבר האל. דאר האיסלאם הן אדמות אשר היו או הינן תחת שליטה אסלאמית או שרוב תושביהן מוסלמים. לפיכך, ארץ ישראל או מחוז פלסתינה/ פלסטין כפי שנקראה בזמן כיבושה ע"י המוסלמים מידי הביזאנטים, היא חלק מדאר אל אסלאם, והשתלטות היהודים עליה דינה להסתיים בהסדר או בחרב.

לכן, חותרות התנועות הפלסטיניות לכרסם בהתמדה בשטחים הנמצאים תחת שליטת ישראל. זה החל בהסכמי אוסלו, עת השליטה על שטחים בעזה וביהודה ושומרון עברה לידי הרשות הפלסטינית. התעצם בנסיגה מדרום לבנון, ובהתנתקות מעזה וצפון השומרון. ומתרחש גם בהתרחבות היישוב הערבי בנגב, בגליל, בערים המעורבות, בערים היהודיות: חריש, חדרה, נהריה, נוף הגליל וכרמיאל ובכל מקום ואתר שבו הריבונות היהודית הולכת ומתערערת. גביית פרוטקשן מבעלי עסקים יהודיים עולה בקנה אחד עם גביית דמי החסות המקובלים באסלאם מידי היהודים והנוצרים, אהל א-ד'ימה, עבור הזכות לחיות בשקט.

ביצור היישוב הערבי בירושלים ובסביבותיה והאחיזה בהר הבית, החרם א-שריף, ששינה את שמו לאל אקצא, הם מומנטום חשוב בתפיסה הלאומית דתית של הפלסטינים. איסלומה המוחלט של רחבת הר הבית, והקמת מסגדים בכל חלליו היא דוגמא למלחמה הטוטלית שהם מנהלים.

הגם שירושלים אינה מוזכרת במפורש פעם אחת בקוראן, ושהיא נזנחה לחלוטין כמקום הפניה לתפילה לטובת מכה עוד בראשית ימי האסלאם, אינם משנים דבר. יהודים בכל רחבי העולם מתפללים כשפניהם לעבר כיפת הסלע, בעוד שהמוסלמים בהר הבית, מתפללים כשאחוריהם לעבר מקום המקדש/ כיפת הסלע.

ביום ירושלים אנו צפויים לחזות בעשרות אלפי ערבים המגוננים עד מוות על זכותם הבלעדית על אל אקצא ודאר אל אסלאם ונעמדים פנים מול פנים מול עשרות אלפי המבקרים היהודים. הם ייתמכו ע"י החמאס, הג'יהאד, הרשות הפלסטינית והקשת הפוליטית הערבית בישראל.

זהו המבחן הראשון להפסקת האש, להרתעה ולקו הנוכחי שמובילה ממשלת ישראל. השחר כסמל האסלאם מול המגן דוד, שיוצאים לקרב ראש בראש, והופכים את הסכסוך שנתפס כלאומי, למאבק דתי טוטלי.

המאבק להנצחת הנכבה, למחיקת תוצאות מלחמת העצמאות, מלחמת 48', מוכיח שמבחינת הפלסטינים באשר הם, בקרב על הזהות אין מקום לפשרה.