מבצע 'מגן וחץ' שהסתיים בתחילת השבוע הציף שוב, בפעם המי יודע כמה, את 'דילמת רצועת עזה'.
ממבצע צבאי למבצע צבאי מתגברים הקולות מימין ומשמאל שהגיע הזמן לפתור אחת ולתמיד את המציאות הבלתי אפשרית מול הרצועה. האיום המתמיד על יישובים בקרבת הרצועה ואף כלפי אלה המרוחקים ממנה.
ההתעצמות של ארגוני הטרור בתוך הרצועה ובראשם התעצמותו של ארגון החמאס גורמים לרבים וטובים לדרוש פתרון כאן ועכשיו.
מומחים, קצינים בכירים במילואים ועוד שורה של גורמים מעלים הצעות מפורטות שתכליתן: תשובה לשאלה מה ישראל צריכה לעשות כדי לשנות את המציאות הנוכחית. נתחיל בשתי העמדות 'הפופולאריות' שמרחפות בחלל האוויר כבר שנים.
בשמאל טוענים שהפתרון היחיד למציאות זו הוא מדיני. לדבריהם הגיע הזמן להידבר עם החמאס ולהגיע איתו להבנות והסכמות. ללא הידברות מדינית, כך טוענים בשמאל, אנחנו דנים את עצמנו לסבבים אין סופים של טרור ותגובה וחוזר חלילה.
מול עמדת השמאל מתייצבים גורמים בימין העמוק שטוענים כי אחרי הסכם אוסלו וההתנתקות הפתרון היחיד שיביא לסיום המציאות הרעה שאנחנו חווים למעלה משני עשורים הוא פתרון צבאי, כשהכוונה למבצע רחב היקף ייזום על ידינו. לטענתם, אסור לדבר עם טרוריסטים כי השפה היחידה שהם מבינים זאת שפת הכוח. כיבוש הרצועה הוא אופציה ריאלית מבחינתם, כיוון שלדעתם כיבוש הרצועה יביא לחיסול הטרור העזתי ולשינוי כללי המשחק.
שתי גישות אלה מוכרות ושחוקות לעייפה. נדמה שגם מי שתומך בהם מבין שהם לא ישימות ולא יביאו לפתרון המיוחל. גישת השמאל כאילו כל סכסוך, דתי/לאומי/טריטוריאלי פתיר באמצאות הידברות בין הצדדים היא גישה תמימה, ילדותית ומסוכנת. כמו טנגו, גם כדי להגיע להבנות והסכמים צריך שניים. ניתן לדבר גבוהה גבוהה בעד הידברות. אפשר להציג הסדר מפורט עם לוחות זמנים ומצגות, אך בסופו של דבר הצד השני לא מכיר בנו, לא מכיר בזכות קיומנו, ולכן אין באמת עם מי לדבר ועל מה לדבר.
זה המצב מול החמאס ויתר ארגוני הטרור. מי שחושב שהחמאס פתוח להידברות לא מבין מה הוא שח ולא מבין במי מדובר.
הסכם אוסלו הוכיח שהדיבורים הנעלים על סיום הסכסוך נתפסו אצל הפלשתינים, 'המתונים' יותר מחמאס, כשיפור עמדות לשלב הבא. עד היום הרשות הפלשתינית, ובוודאי ארגוני הטרור, לא מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. מי שלא מכיר בעובדה בסיסית זו מגלה את צפונות ליבו שמטרתו היא סילוקנו מכאן בדרך כזו או אחרת. ולכן המסקנה ברורה; אופציית ההידברות עם החמאס דומה לאופציית ההידברות עם נחש.
גם הפתרון של מה שאני מגדיר 'הימין העמוק' איננו ריאלי. שיטת הזבנג וגמרנו לא באמת קיימת. נכון, תמיד נוכל לשלוח חטיבות טנקים וטייסות של מטוסי קרב שינקו את השטח, אבל כולנו מבינים שזה לא יקרה. למה? מהמון סיבות, ערכיות-מוסריות, משפטיות, מדיניות וביטחוניות. מכיוון ששימוש בכל היכולות שלנו לא עומד על הפרק, הרי שנותרנו עם אמצעים רגילים שבהם אנחנו משתמשים בכל מבצע ובכל סבב. כיבוש הרצועה גם הוא לא רלוונטי.
רוב רובה של החברה הישראלית, מעל שמונים וחמישה אחוז, לא יהיה מוכן לשמוע על אופציה של כיבוש הרצועה. החברה הישראלית בדור הנוכחי התנתקה פיזית ורגשית מרצועת עזה. אפשר לאהוב את זה ואפשר לשנוא את זה, אבל זאת המציאות.
כיבוש הרצועה מבחינה טכנית אפשרי. צה"ל ומערכת הביטחון יכולים לעשות זאת תוך פחות מעשרים וארבע שעות, אך שתי שאלות ילוו מהלך שכזה. הראשונה היא כמובן שאלת המחיר, והשנייה, חשובה לא פחות, מה יהיה ביום שאחרי כיבוש הרצועה. האם יש לנו תוכנית סדורה לניהול הרצועה, והאם ביכולתנו לעשות זאת? כאמור, לשתי השאלות אלו החברה הישראלית מצביעה ברגליים. ומשכך הם פני הדברים פתרון הזבנג וגמרנו איננה ישימה ולמעשה כלל לא קיימת.
אם כך מה נותר לנו לעשות? הרבה, אפילו הרבה מאוד. אך לפני שעושים משהו חשוב להבין את האסטרטגיה שיש לאמץ. בדומה למחלות כרוניות שלרפואה אין פיתרון מוחלט, מה שהרופאים עושים הוא להיטיב עם המטופל. לייצב את מצבו ולאפשר לו לחיות בצורה הרגילה ביותר שניתן.
כך גם בהקשר של 'דילמת רצועת עזה'. היעד הריאלי הוא לא מציאת פתרון שכרגע לא קיים ולא ישים, אלא נקיטת מדיניות שתאפשר למדינת ישראל להמשיך את מסלול חייה, לשגשוג, התחזקות והתקדמות. איך עושים את זה? בנקיטת פעולות רציפות ומתמשכות שתכליתן יצירת הרתעה אפקטיבית. סיכולים ממוקדים הם דוגמא מעולה לכך. כל בכירי וראשי ארגוני הטרור בעזה חוששים מחיסולם בידי ישראל.
ולכן, מבחינתנו דווקא אמצעי זה חייב להיות על השולחן כל הזמן ומול כל גורם. בנוסף יש לעודד ולפעול בחכמה כדי לגרום לכך שתושבי עזה יתקוממו מול החמאס. זה לא יקרה מחר וכנראה גם לא מחרתיים, אבל מדיניות של הפרד ומשול חיונית וטובה גם לנו וגם לתושבי עזה שאינם עסוקים בטרור. אמצעי לחץ נוספים הם כמובן ניצול נכון של מעברי הכניסה לרצועה. כמו-גם מדיניות הכנסת חומרים לרצועה. אסור שהצד השני יחשוב שנושא זה לא נתון לשינוי. עלינו להסביר להם בצורה הברורה ביותר, שבניגוד לעבר, לא נאפשר להם לפעול נגדנו ובמקביל נתנהג כאילו עולם כמנהגו נוהג.
המציאות שלנו מזכירה סיר מלא מים רותחים שמונח על האש, והמטרה שלנו למנוע מהמים לזלוג מחוץ לסיר. לפעמים צריך להנמיך את האש, לפעמים יש לשחרר קיטור אבל תמיד יש להקפיד שהמים לא יזלגו החוצה. כך הטרור בעזה. האם זה אידיאלי, ממש לא. האם מדיניות זו ריאלית ממש כן. ויתירה מכך, זאת המדיניות הטובה, יעילה ובטוחה ביותר שיש לנו כרגע בארסנל. ייתכן שבעקבות שינויים כאלה ואחרים, מלחמת אחים בין הרשות הפלשתינית והחמאס למשל, דברים ישתנו. כל עוד זה המצב האינטרס שלנו לנהל את המשבר בצורה האחראית, בטוחה ונכונה ביותר, ומבצע 'מגן וחץ' עשה בדיוק את זה.
גלעד כץ – הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה לשעבר