הפיגוע בצומת עלי שבו נרצחו ארבעה יהודים היכה את כולם בתדהמה. שוב יהודים תמימים, אזרחים חפים מפשע נרצחים בידי חיות אדם רק בשל היותם יהודים. ושוב אנחנו קוברים את מתנו.
ושוב עולמם של משפחות שכולות חרב עליהן. הדם רותח. הלב מתפוצץ מכעס. כמה? כמה אפשר? אין לי ספק שאת השאלות הללו ואת תחושות הכעס האלה חוו רבים וטובים.
חובתנו למחות על המצב הביטחוני. תפקידנו להתריע על המשך הסכנה. אסור לשקוט עד שכל הגורמים הרלוונטיים יעשו כל אשר לאל ידם כדי לרדוף ולנטרל את סכנת החיים הקולקטיבית שמרחפת מעל ראשיהם של טובי אנשינו ביהודה ושומרון. על כך אין ויכוח ואין חולק.
הוויכוח מתחיל בשאלה הטקטית כיצד משיגים את היעד הזה? איך מעוררים את הרשויות ואת מערכת הביטחון? רוב מניינו ובניינו של המחנה הלאומי בעד הפעלת לחצים מאחורי ולפני הקלעים. בעד שימוש בכל האמצעים החוקיים שעומדים בפנינו. בעד ניצול קשרים פוליטיים ועוד פעולות ומהלכים שכולם חוקיים וחלק מכללי המשחק. מיעוט קטן, בטל בשישים, נוקט בגישה אחרת. גישה שלטענתם טובה ויעילה הרבה יותר מהשיטות הקונבנציונאליות.
אותו קומץ קטן, והוא הרבה יותר קטן ממה שנוהגים לחושב, בעד יצירת הרתעה אלטרנטיבית לצבא. מבחינתם אם הצבא לא נוקט בסדרת מהלכים שהם חושבים שחייבים להינקט, אזי הם הופכים לקבלני הביצוע. חוקי לא חוקי זה ממש לא מעניין אותם.
הטענה העיקרית שלהם, ואיתה קשה להתווכח, נשענת על הכלל ההלכתי המוכר 'פיקוח נפש דוחה שבת'. הם צועקים השכם והערב כי אם לא נאלץ את הצבא ויתר מערכות הביטחון להפוך לאקטיביים הרבה יותר כולנו נשלם בחיי אדם. כאמור, קשה להתווכח עם טיעון שכזה. מה גם שניסיון העבר מלמד שיש בו יותר מקורטוב של אמת. ובכל זאת, הגיע הזמן לומר את הדברים כהווייתם. שימוש בכוח אלים בלתי חוקי שאינו של הממלכה הוא גם מסוכן, גם לא יעיל וגם פוגע אנושות באינטרסים של ההתיישבות ביו"ש.
הוא מסוכן כיוון שיודעים איפה זה מתחיל, אך לעולם אי אפשר לדעת איך ומתי זה יסתיים. אף אחד לא רוצה להגיע חלילה למצב של ירי דו"צ בין מתיישבים לחיילים. זה אולי נראה כתסריט דמיוני, אבל האמינו לי זה הרבה יותר ריאלי ממה שנדמה לכם. טעות אנוש כאן, חוסר הבנה שם והכל יתפוצץ לנו בפנים. תגובה אלימה ובלתי חוקית היא גם לא יעילה, כיוון שתמיד, אבל תמיד יש את 'היום שאחרי'. גם אם נניח שפעולת תג מחיר אלימה ובלתי חוקית שכזו תצליח (אין לי מושג מה זה אומר, אבל נניח לצורך הוויכוח) תמיד יש את היום שלמחרת ואת השבוע הבא וכו'. כל מי ששירת בצבא יודע שלפעמים עדיף להפסיד בקרב ולנצח במלחמה מאשר לנצח בקרב ולהפסיד במלחמה. נקיטת אלימות קשה ובלתי חוקית הוא אירוע שלעולם לא יביא ניצחון או הצלחה.
בסופו של יום, המוסר, הצדק וההיגיון חזקים יותר מתחושות נקמה מובנות ככל שיהיו. ולא פחות חשוב מכך, פעולות אלימות ובלתי חוקיות הם חרב פיפיות שתמיד פוגעת במי שמשתמש בכוח בצורה לא חוקית. ושימוש באילמות לא חוקית היא גם סכנה לאינטרסים ההתיישבותיים. כי זאת יש לזכור ההתיישבות כוללת בתוכה אינטרסים לאומיים רחבים שכוללים את הרחבת ההתיישבות, שגשוגה והתפתחותה. האינטרסים כוללים גם את הימצאות הצבא ויתר מערכת הביטחון לאורך ולרוחב השטח כדי להרתיע וכדי לסייע למתיישבים.
כל מי שפוגע באינטרסים אלה, גם אם כוונתו טובה, פועל בניגוד למטרת העל של מפעל ההתיישבות. כי פעם אחת ולתמיד כדאי לומר את הדברים בצורה הברורה והנהירה ביותר שניתן – מפעל ההתיישבות הוא לא של אף אחד. לא של אותו קומץ פעילים שלוקחים את החוק לידיהם. לא של המתיישבים עצמם, לא של הצבא ולא של הממשלה. מפעל ההתיישבות הוא נכס ששייך לאומה היהודית. בדיוק כמו ירושלים, הגולן, וכל רגב מאדמת המולדת.
מכיוון שהמתיישבים עצמם אינם בעלי הבית של ההתיישבות, אם כי הם בהחלט עומדים בחזית ומשמשים כנאמנים שלה, אזי עליהם להתנהל בצניעות וענווה כשליחים נאמנים של העם. העם, אותה יישות אמופרית, לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן שקבוצה כזו או אחרת תיקח את החוק לידיה ותדבר בשם העם. זה מעולם לא היה מוסכם על העם וזה כנראה ימשיך להיות טאבו לדורות הבאים.
ולכן, דווקא אנחנו, אנשי המחנה הלאומי שמאמינים בהתיישבות ביו"ש ורוצים בטובתה, חייבים למחות ולהתנגד לא רק לפעולות אלימות ובלתי חוקיות שנעשים על ידי קומץ פעילים, עלינו להתנגד לביזוי מפקדי צה"ל או חיילים. עלינו לקבוע שפגיעה בלובשי מדים באשר הם, זה מחוץ לתחום. לראות קבוצה, גם אם קטנה, של אנשים רודפת בשעת בין ערביים אחרי מח"ט בנימין ומגרשת אותו מביקור תנחומים שערך אצל אחת ממשפחות הנרצחים זה אומנם מעשה חוקי, אבל מדובר בהתנהגות מכוערת ובלתי מוסרית בעליל.
המח"ט הגיע כמפקד צה"ל וכמי שמייצג את הצבא, הוא לא בא בשמו הפרטי ולא על דעתו האישית. אפשר לכעוס עליו, מותר כמובן למתוח עליו ביקורת ואפילו ביקורת נוקבת, אבל לרדוף, לגרש ולבזות זה לא. ראיתי את התמונות והתביישתי. כי גם זאת צריך לומר לאותם פעילים בודדים; הכאב הוא לא שלכם, ולא של אבא שלכם. הכאב הוא של כולנו. של כל העם. מי שמכם לקבוע לעם כולו איך להתאבל. מי נתן לכם רשות לקבוע מי רשאי לנחם ומי לא. השתגעתם לגמרי. זאת לא דרכם של 99.9% מאנשי ההתיישבות. זאת לא דרכו של המוסר האנושי ואנוכי הקטן טוען שזאת גם לא דרכה של תורה.
ולאותו קומץ קטן ורעשני אומר - הפסיקו להשתלט על המרחב הציבורי. חדלו מלקחת בעלות על ההתיישבות. הרפו מתחושת האדנות שלכם על הכאב. ובעיקר, תפסיקו לפגוע באינטרסים של מדינת ישראל. תפסיקו לפגוע במפעל ההתיישבות המפואר.
הכותב היה הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה נתניהו