בימים שאחרי יום ירושלים, צריך לעצור לרגע ולהביט על המציאות נכוחה.
בניגוד לימים הלאומיים, לא הצליח יום ירושלים להפוך להיות יום משמעותי אצל רוב הישראלים. אמנם הציבור הדתי לאומי הצעיר ממלא את ירושלים בהמוניו אך בניגוד ליום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, כל מי שיהלך ביום כ"ח באייר בחיפה, ברמת גן ובבאר שבע, יתקשה להבחין בהבדל בין יום ירושלים לסתם יום של חול.
ירושלים היא המקום הטעון ביותר מבחינה רגשית בעולם היהודי, יהודים בכל הדורות התפללו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" וכשהעיר חוברה לה יחדיו התרגשו עד דמעות, חילוניים כדתיים ועל כן מפליא לראות איך דווקא היום הגדול של העיר הגדולה והמיתוס היהודי הגדול ביותר - ירושלים - לא מצליח להתנחל בלבבות.
התמיהה גדלה כשבוחנים את התודעה הציבורית והלך הרוח במדינה מיד בתום מלחמת ששת הימים ואת ההשפעה הגדולה שהיה לשחרורה של ירושלים על העם היהודי ועל מדינת ישראל. כמעט שלא היה בית שלא החזיקו בו את אלבומי הניצחון שיצאו במיוחד אחרי המלחמה.
הכל הכירו ושרו את השירים שיצאו באותם ימים, שירים כמו "ירושלים של זהב", "גבעת התחמושת", "הכותל" ועוד, אף נכנסו לקאנון התרבותי ההיסטורי. הניצחון בנה תודעה שמדינת ישראל השלימה את הקמתה החלקית והקטועה מ- 1948 ודווקא בשל כך, פלא השיכחה וההתעלמות גדול יותר.
זיכרון היסטורי נבנה באמצעות סוכני הזיכרון. אלו כוללים את מערכת החינוך, את המנהיגות הדתית והמנהיגות הפוליטית באמצעות הממשלה והכנסת, את צה"ל, את כלי התקשורת, את תנועות הנוער, ואת ההורים בבית. מבדיקה פשוטה של המציאות ברור לחלוטין כי סוכני הזיכרון של יום ירושלים אינם מצטיינים בתפקידם. ציון יום ירושלים במרבית כלי התקשורת הוא מינימלי ובשנים האחרונות סובב בעיקר סביב סוגיות הביטחון בעקבות מצעד הדגלים (שהפך ברובו המוחלט לנחלת הסרוגים).
הכנסת חוקקה אמנם את חוק יום ירושלים, יוזמה שהעלו לראשונה חנן פורת ומפקדו מוטה גור, אך כיום החוק הוא בעיקר הצהרת חוק שנותנת רשות לגורמים המוסמכים לקבוע דרכים לציון היום ואין בו שום חובה, לא לממשלה, לא לשר החינוך האחראי על מערכת החינוך ולא לצה"ל וזאת בניגוד לחוקים אחרים. רק לדוגמא בחוק יום הזיכרון ליצחק רבין, חייב המחוקק את כל הגורמים בציון היום ובנקיטת צעדים מעשיים להטמעתו.
סביר כי חלק מהקושי הוא כי יש ישראלים החוששים להגיע לחלקה המזרחי של העיר בשל תחושה של חוסר ביטחון ומשילות. נוספת לכך העובדה שאוכלוסיית ירושלים הולכת ומשתנה ויש בה פחות ופחות ציבור חילוני ויותר ויותר חרדים, ערבים ודתיים, דבר המרחיק חלק מהישראלים מהחגיגה, וכמובן, הקיטוב הפוליטי, כל אלו פגעו ברעיון הגדול והמאחד של ירושלים.
כל מי שירושלים יקרה לליבו מוכרח לנסות ולתקן את המצב, ויפה שעה אחת קודם, שכן דור מספרי הסיפור, דור הצנחנים ששחררו את ירושלים והדור שחווה את הניצחונות הגדולים של מלחמת ששת הימים הולך ומזדקן. בעשורים הקרובים רובם ילכו לעולמם וגם מי שהעידו וסיפרו על התשועה שראו במו עיניהם ועל גודל השעה, כבר לא יהיו עימנו בעתיד, מה שיקשה עוד יותר להעביר את רוחו ואת גודלו של היום ההיסטורי, יום שעליו חלמו ונכספו כל הדורות.
בשנת ה-75 להקמת המדינה, ראוי כי ממשלת ישראל, וכל סוכני הזיכרון, יעשו מעשה, יתכנסו ויקדמו שינוי מתוך ראיה אסטרטגית, במישורים חינוכיים ותרבותיים לשינוי המצב ולחיבור מעשי של העם בישראל ליום ירושלים, שאם לא כן, תאבד החברה הישראלית את הקשר ליום חשוב זה ולתשועה הגדולה שלה זכינו באיחוד העיר.
הרב ד"ר חנן יצחקי הוא ראש התוכנית לתואר שני בזיכרון ובמורשת, מכללת אפרתה - ירושלים