לא ייתכן שמה שנזכור מהשבוע הזה בניו יורק זה תקרית המגפון וח"כ שמחה רוטמן.
חגיגות 75 שנים למדינה וחגיגות יום ירושלים התקיימו, בתאריך הלועזי, בכל כך הרבה מקומות ברחבי העולם השבוע, במפגן הצדעה ותמיכה יוצא דופן. נציין רק שני שיאים, שחבל שלא נשמע עליהם גם אצלינו.
נתחיל בקנדה. לראשונה אי פעם, בפרלמנט הקנדי ציינו את יום ירושלים וחגגו 56 שנים לשחרורה של העיר.
עשרות נציגים ממפלגות שונות, יהודים ונוצרים, הגיעו לאירוע. חברת הפרלמנט ד"ר לסלין לואיס דיברה על הקשר העמוק בין שתי המדינות ואמרה כמה קנדה גאה לתמוך בישראל לאורך השנים. "ישראל היא סמל של חופש, חוסן ותקווה למיליונים", אמרה, "ואנחנו מצטרפים לחגיגות שלכם בימים אלה".
במקביל, בניו יורק, התקיים מצעד הדגלים המסורתי. ראש עיריית ניו יורק אריק אדמס צעד ליד ראש עיריית ירושלים משה ליאון ונופף בדגל ישראל בהתלהבות של נערה ב"ריקודגלים": "באתי לתמוך בישראל. אני שמח לשרת אתכם כראש עיר, בסוף ישראל וארצות הברית הן הריכוזים היהודיים הגדולים בעולם", אמר. "אנחנו נפעל נגד שנאה, נגד אנטישמיות, על זה המצעד", הכריז כשהוא מנופף בדגל לקול מחיאות הכפיים של הקהל.
שימו לב ללופ: כל עוד האירועים החיוביים האלה פשוט מתקיימים כסדרם, הם כמעט ולא מגיעים לידיעתנו. צריך שמישהו יצעק משהו או יחטוף משהו. אני אישית שמתי לב לשניהם בעיקר בגלל חברה שלי שעבדה מאחורי הקלעים בהפקת החגיגות האלה, וחיפשה אותן בכותרות. "זה לא חדשות, שהפרלמנט הקנדי חוגג לראשונה את יום ירושלים, ושראש עיריית ניו יורק צועד עם הדגל שלנו בהתלהבות?", כתבה לי.
לפעמים גם את המובן מאליו צריך להגיד ולהזכיר, אחרת שוכחים ממנו ומתמכרים לשוליים.