חיי ערבים חשובים

כמוצא שלל רב התנפל השמאל על הרצח בכפר יפיע. הוא זיהה מיד את הפוטנציאל להפוך זירת פשע של ארגוני פשיעה ערבים לנרטיב ציוני-אנטישמי, שמטיל על מדינת ישראל הגזענית והכובשת את האחריות לכך שערבים רוצחים ערבים.

"מצב חירום. אסון לאומי", יצאו הודעות ווטסאפ בהולות למרצים באקדמיה ולמפגינים נגד הרפורמה. צו 8: כל בחור וטוב לנשק כל בחורה על המשמר נקראים להתייצב מיד ל"הפגנות מחאה על הפקרת החברה הערבית לפשיעה ולרציחות, היום, שישי 9.6 ... #חיי ערבים חשובים".

הממשלה הזאת, מיהר בחור וטוב להסיר ספק, שמנוהלת על ידי בן גביר, "שמה לה למטרה לרסק את החברה הערבית ולבסס את העליונות היהודית". ובחורה על המשמר בעמדה קדמית של האוונגרד האנטישמי יודעת בדיוק, זה בכלל לא נתון לוויכוח, למה ערבים רוצחים ערבים: "הכיבוש הוא עוול אנושי והוא הרעל שננסח בעצמותנו ... הכיבוש אוכל אותנו ומטפח תרבות של כוח, אלימות וניצול". ובחור וטוב אחר צועק בהתרגשות גדולה: "מיטב הנוער נאלץ לשמור על הגב' סטרוק בטיולי השבת שלה בחברון ... הישוב היהודי ביהודה ושומרון מנצל לא רק את התושבים הערבים אלא גם את מיטב בנינו ובנותינו (החיילים)".

השמאל הישראלי לא המציא את הנרטיב הזה, שמטופח בקנאות באקדמיה, תקשורת, משפט, שרואה במדינת הלאום של העם היהודי את התגלמות דמותה של הישות המדינית הנפשעת ביותר שקיימת, מדינה נקרו-פוליטית; פועל יוצא של הציונות, שהיא תנועה קולוניאליסטית, לבנה, גזענית, כובשת, שאין לה בכלל זכות קיום.

מי שמטפח את הנרטיב האנטישמי הזה הם לא אינטלקטואלים הזויים, השוליים המכוערים של השמאל. הוגי התאוריות הפרוגרסיביות שמתכננים, בונים, מרהטים ומקשטים את הנרטיב האנטי ציוני-אנטישמי שהשמאל הישראלי בלע על כרעיו ועל קרבו, הם העדית האינטלקטואלית של השמאל.

ישראל גזענית בדיוק כמו הלבנים בארה"ב, ו"חיי ערבים חשובים" כאן בדיוק כמו ש"חיי שחורים חשובים" שם. העניין הוא ש- Black Lives Matter זו תנועה גזענית, אנטישמית, אנטי לאומית, שאימצה כל תאוריה פרוגרסיבית אפשרית, כולל 'התאוריה הביקורתית של הגזע', שרואה באדם הלבן את האחראי ליצירתו של ה'אחר', הנחות, שאפשר לשעבד אותו, להרוג אותו, לנצל את ארצו וכו'. וה'אחר' אינו רק בן אנוש. ה'אחר' הוא כל יצור חי, שגם אותו האדם, בעיקר הלבן, שעבד, הרג, כבש את ארצו, חיסל את תרבותו. לא לחינם הלך הזרזיר הישראלי אצל העורב האמריקאי אלא מפני שהוא מינו.

אימוץ סיסמת ה- BLM על ידי השמאל הישראלי מראה בבירור על תמימות דעים אידאולוגית, שרואה במדינה הציונית ישות לבנה, גזענית, עריצה, כובשת. "חיי ערבים חשובים" זה אומר שמדינת ישראל הימנית רואה בערבים/פלסטינים את ה'אחר' שמותר לשעבד אותו, לגזול את ארצו, להטיל בו מום, להרוג אותו בגחמנות.

וקיומו של ה'אחר', אומרים הפרוגרסיבים, הוא עוול, פשע שצריך למגר, בעזרת המדע, שירתום עצמו לטובת תיקון חוסר השוויון שנוצר אחרי שבני אדם החליטו על דעת עצמם להדיר גם בעלי החיים ממגילת הזכויות. הדרך לתיקון עולם, להשבת השוויון בין בני אנוש לבעלי חיים היא באמצעות הנדסה גנטית שתאפשר הכלאות בין בני אדם לחיות. זה "החזון הכימרי" שעליו מדברת דונה הארוויי בספרה 'כאשר מינים נפגשים', שהדרך להגשמתו התחילה באפליה מתקנת לנשים, ומשם לאפליה מתקנת לשחורים, שחומים, להט"בים, טראנסג'נדרים, פלסטינים, זאבים ושלשולים, שגם הם שועבדו, נרצחו וארצם נגזלה. פרויקט השוויון הגדול יסתיים כאשר כל המשועבדים למיניהם – מהפלסטיני ועד לשימפנזה ולחיידק – יזכו לחירות ועצמאות מלאה במולדתם ההיסטורית.

אבל, יודעים הפרוגרסיבים המובילים, כדי להגשים את "החזון הכימרי" (כימרה מהמיתולוגיה היוונית, שלה ראש אריה, גוף עז וזנב נחש) צריך לחסל את "העליונות היהודית", שהיא תוצר של האמונה המטפיזית שהיהודים הם עם סגולה, 'אחרים' מכולם.

היהודי לפיכך נתפס כעצם בגרונה של כימרה, ולכן מתנפלים עליו בשצף קצף מתי שרק אפשר, בכל הזדמנות, בין אם זה בגלל הרצח בכפר יפיע ובין אם זה בגלל גידול בקר מזן אירופאי ברמת הגולן. בספר שלה 'הזכות להטיל מום' שיצא לאור ב- 2017, בהוצאת אוניברסיטת דיוק המכובדת, מסבירה ג'סבּיר פּוּאַר ברצינות תהומית כיצד הישות הציונית יצרה לעצמה את הזכות להטיל מום בפלסטינים. "בזמן שתושבי הגדה המערבית סובלים ומתנגדים ביחד לענישה הקולקטיבית של הכיבוש, לאף אחד מהם אין את מה שיכול להיחשב כגוף אידאלי ובריא ... לאף אחד מהם אין גוף בריא". כל הפלסטינים נכים. כמובן שכדי להגיע למסקנה כזאת צריך לעשות דקונסטרוקציה למילה "נכה", כך שהמשמעות שלה תתאים לנרטיב הפלסטיני, שאומר שנכות היא הגבלת תנועה (של הגוף) באמצעות מחסומי דרכים של הכיבוש. מה שאומרת פואר לא שונה ממה שאומרים כאן, באקדמיה ובקפלן.

ודונה הראוויי, דמות מפתח פרוגרסיבית שכבר מגדירה את עצמה כפוסט פמיניסטית ופוסט אנושית, שהיחסים שלה עם כלבת הרועים האוסטרלית שלה מעוררים תמיהות במקרה הטוב (לא הבנתי מה זה “oral intercourse” בין שתי נקבות ממינים שונים), אולי מקור ההשראה של דמויות אפלות כמו ג'סביר פואר, מוצאת לנכון לדבר על רמת הגולן הכבושה בספרה שהוזכר, 'כאשר מינים נפגשים' (2008), כי בעיניה רמת הגולן תחת הכיבוש הישראלי מדגימה את כל הרוע שבקולוניאליזם.

על רמת הגולן למדה הראווי מכמה כתבות בעיתונים וסרטי תעודה, ומה שקראה וראתה החריד אותה. "אחד הקשרים האחרונים של ידידות-מינים (companion-species) שציפיתי להם היה לראות קאובויז ישראלים בשטח הסורי הכבוש רוכבים על סוסי הקיבוץ בדרכם לטפל בפרות האירופאיות שלהם שרעו בינות לכפרים סורים הרוסים ובסיסים צבאיים ... זה הספיק כדי לעורר בי, אולי בנו, את הסקרנות לגבי הפוליטיקה הטבעחברתית של זאבים, כלבים, פרות, קרציות, פתוגנים, טנקים, שדות מוקשים, חיילים, כפריים עקורים, גנבי בקר, ומתיישבים שהפכו לקאובויים בעוד חלקת ארץ קטנה שהפכה לאזור סְפָר בגלל מלחמה, גירוש, כיבוש, (לחלק מ)ההיסטורה של השמדת עמים" (אני לא אחראי למונחים שממציאה הארוויי).

וזה אומר שהגיע הזמן של "חיי ערבים חשובים", שבגלל הקאובוי הישראלי, היהודי העליון-גזען-כובש-קולוניאליסט, שייבא מאירופה לכאן את עצמו, את כלבי השמירה שלו, את הפרות שלו, שהפכו את "חיי הערבים לא חשובים", שיחדיו גירשו מכאן גם את הערבים וגם את הפרות הסוריות ילידות המקום.

ויוצא מכל זה שהאנשים שצועקים עכשיו "חיי ערבים חשובים" הם אותם אנשים שבעיניהם חיי יהודים אינם חשובים בכלל. איך אמר עופר כסיף שכבר מתקשה להדביק את קצב הצעדה של מארגני המהומות נגד המדינה היהודית לבחור דתי שאמר לו ש"יהודים נרצחים פה" (ברחובות העיר העתיקה): "בקרוב אצלך".

ונדמה לי שבשקט שנוצר בין מהומה למהומה מגיעים אלי הדים משירתם העגמומית של ששים וארבעה מנדטים

דוגית נוסעת מפרשיה שניים
ומלחיה נרדמו כולם
רוח נושבת על פני המים
ילד פוסע על החוף דומם