שוב ושוב אנחנו שמעים על מקרים קשים של התעללות בפעוטות במעונות וגנים. על ההשלכות של האירועים הללו על הילדים עצמם שוחחנו עם ד"ר קרן מינץ-מלחי, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית.
על מה שנותר בליבם של הילדים עצמם בעקבות אירועים שכאלה, אומרת ד"ר מינץ-מלחי כי הדבר תלוי בתשתית הראשונית של הילד, מאיזו משפחה הוא מגיע, איזה חוויות הוא עבר עד כה ואיך ביצעו עבורו את המעבר מהחוויה הטראומטית אל המשך חייו.
"הפעוט בגילאי שנה עד שלוש עסוק בלהכיר את עצמו, את העולם, ללמוד ללכת ולבנות את חייו והאופן שבו הוא ניגש לתחנות הללו מושפע מהחוויות שהיו קודם לכן", היא אומרת ומציינת את הצורך לאפשר לילד לבטא את מה שעבר עליו בדרכים המתאימות לו, והדבר מתאפשר דרך תגובת ההורים למצבים שונים. במידה והוא בוכה הרבה, האם ההורים מעניקים לו את התחושה שהוא יכול לבכות ולבטא בכך את הקושי, האם ההורים מכילים התעוררויות בלילה או שהם רואים בכך סיבה לבהלה גדולה. המסר שעובר לילד צריך להיות שהוריו הם קרקע עבורו להכלת הקושי שעובר עליו.
תפקידם של ההורים, אומרת מינץ-מלחי, נוגע גם לאופן שבו הם מסייעים לילד לעבור מהתנהגות שנובעת מהאירוע להתנהגות נורמטיבית יותר. "אם ילד אגרסיבי יותר במשחק שלו עם צעצועים כי הוא משחיזר את האגרסיה שהוא חווה, האם ההורים נבהלים או שם מצטרפים למשחק ובעדינות ובהתאמה מכילים את הרגש שעובר עליו ודרך זה הילד חווה שיש מי שחווה יחד אתו את האירוע".
"ילדים מראים לנו בהתנהגות ובמשחק את מה שעבר להם", היא אומרת ומוסיפה כי הורה שנבהל מההתנהגות ואומר 'אסור' אינו תורם לשחרור של הילד מהחוויה, בעוד במשחק משותף יכול ההורה בהדרגה לסייע לילד להשלים עם המציאות שעברה עליו ומצריכה מבחינתו שחרור וביטוי טבעיים של אנרגיה שאצורה בתוכו בעקבות החוויה שבה לא יכול היה להגיב.
האם אין חשש שהצטרפות של ההורה למשחק אגרסיבי בניסיון לצאת מהאנרגיות הללו בהדרגה, יעניק לילד תחושה שאגרסיביות היא לגיטימית ומהווה חלק ממשחק? ד"ר מינץ-מלחי אינה סבורה שהשפעה שכזו צפויה למשחק שכזה. "גם בגיל צעיר ילדים יודעים מהו משחק ומהי אגרסיה, כי הגוף שלהם הגיב בבהלה או בקיפאון ובמשחק התנועה היא כייפית. אגרסיביות היא רק מאיימת ומפחידה. ההחלמה היא לאפשר לאגרסיות לעבור למקום שהם מוחזקים ועוברים התמרה (שינוי מציאות ומצב). לילד ברור בלי מילים מהו משחק ומהי אגרסיה".
"כל הילדים משחקים ורבים וזה חלק מההליך ההתפתחותי, והשאלה כמה ההורה מצטרף להליך ההתפתחותי, מעצים אותו ועוזר לילד לעבור התמרה", היא אומרת ורואה בכך חלק בלתי נפרד מהליווי של ההורה את כלל שלבי ההתפתחות של הילד, גם אלה שאינם קשורים לאגרסיה כזו או אחרת. הדברים באים לידי ביטוי גם באופן פיזי חיצוני, כמו היצמדות אל ההורה, וגם באופן נפשי יותר.
בעוד לילד יש גופי רווחה מוגדרים המסייעים לילד להיחלץ מהמצוקה ולהשיב אותו למסלול חיים רגיל ככל הניתן, הרי שלהורים, העוברים גם הם חוויה מטלטלת וקשה, אין גוף שכזה, ובהמשך דבריה מתייחסת מינץ-מלחי להשלכות האירועים על ההורים.
"גם ההורה עובר סוג של טראומה מלשמוע על הדברים הקשים ולעיתים גם לצפות בסרטוני וידאו שכולנו רואים בתקשורת ומזדעזעים. אלה תמונות שנתקעות לנו בראש וההורה יכול בהחלט לחוות פוסט טראומה גם מהתמונות וגם מהמחשבות של מה שאולי קרה ולא ידוע לו". בנוסף לאלה קיימת תחושת אשמה שמלווה את ההורים על שחשבו שעשו את הטוב ביותר עבור הילדים ובסופו של דבר הפקידו את הילדים במקום שפגע בהם. כמו כן תחושות אשמה על כך שלא זיהו ולא ראו את הדברים מוקדם.
"צריך למצוא מסגרת חלופית לילד, ולא תמיד יש להורים פנאי לזהות שגם להם קרה משהו כמשפחה וכזוג. יש כאן סוג של התעללות שההורים עוברים, סוג של אלימות רגשית כשאתה מפקיד את הילד שלך אצל מישהו שאתה סומך עליו והוא פוגע במה שהכי יקר ללב שלך. הורים יכולים לחוש גם אשמה וגם חוסר אונים וגם לחץ סביב ההתארגנות המחודשת מעבר לצורך לסמוך מכאן והלאה על המסגרת החלופית. כל אלה משפיעים על המשפחה והזוגיות. חשוב לתת לכך מקום לצד הליווי שמגיע לתינוקות והפעוטות עצמם".