אין בעל הנס מכיר בניסו

השבוע הזה, מראשיתו ועד סופו, עמד בסימן נס חיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו: בנגב, בגליל, בישובי קו התפר, וביהודה ושומרון.

לא סתם חיזוק, חיזוק היסטורי, דרמטי, כזה שחלמנו עליו שנים רבות, והנה הוא מתרחש, ואנחנו זוכים לקחת בו חלק.

כן, אני יודעת שהפתיח הזה יגרום להרמת-גבה אצל רבים מאתנו, שעדין מזועזעים, ובצדק, מהפיגוע הנורא בתחנת הדלק הסמוכה לעלי, ממחיר הדמים הכבד ששילמנו ושיכול היה להימנע. אני יודעת ומרגישה זאת לא פחות, ועדין, חובתנו לראות, מול החושך הזה של הטרור, את האור הרב והעצום של נס קידום ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו.

"אין בעל הנס מכיר בניסו" – לימדונו חז"ל, ודומה שבפרשת השבוע שלנו אנו נתקלים במציאות מוזרה זו שוב ושוב. נס הבאר מתברר רק לאחר מותה של מרים, נס ענני הכבוד מתברר רק לאחר מותו של אהרן, ואפילו הניסים הגדולים של המלחמה בנחל ארנון מתבררים רק בדיעבד: "אמר הקב"ה: מי מודיע לבני הנסים הללו?"

איזה פיספוס זה, לחיות בתוך נס ולא להכיר בו, ולא להתפעל ממנו ולהודות עליו. כדי להכיר בנס, עלינו לשאת אותו על נס: "על כלונס... לפי שהוא גבוה לאות ולראיה קוראו נס" – מלמד אותנו רש"י בפרשתנו. חובה עלינו לפרסם את הנס לעין כל, כדי להודות עליו. בכן אנסה לפרסם כאן את נסי השבוע הזה, ואת נסי הממשלה הזו, שכל כולה נס.

פתחנו את השבוע בהחלטת ממשלה היסטורית, שהסירה את החסמים המדיניים בהליכי התכנון והבניה ביהודה ושומרון, חסמים בני עשרות שנים אשר כבלו את ידינו וצמצמו עד מאד את יכולותינו. לא עוד. נס ההחלטה ההיסטורית זו מצטרף לנס חוק חומש וצפון השומרון, לנס הקמת תשעה ישובים חדשים ביו"ש, לנס הסדרת עשרות מישובי ההתיישבות הצעירה, ולנס והקמת מינהלת ההתיישבות במשרד הבטחון. כמה צריך להודות על כל הנסים הללו!

בראשית השבוע החלטנו גם על קידום כ 4,500 יחידות דיור נוספות ביו"ש. (ואח"כ הוספנו עוד 1,000 יחידות דיור בישוב עלי, כתג-מחיר למחבלים הארורים, ועל מנת ללמדם, שבכל מקום בו ינסו לעקור אותנו – דוקא שם נעמיק שורשים). בתוך פחות מחצי שנה קידמנו את התכנון והבניה בחבלי הארץ הללו, הרבה יותר מבכל תקופה מקבילה אחרת, וכל זה בתנאים לא פשוטים כלל בהיבט הבינלאומי. מה זה אם לא נס?

המשכנו את השבוע בקידום החוק שיאפשר לישובים הכפריים בנגב, בגליל, בנחל עירון, וגם ביהודה ושומרון, להתרחב ולגדול תוך שמירה על מרקם החיים היחודי של כל ישוב וישוב. שנים ניסנו לקדם את החוק הקריטי הזה, שבלעדיו ההתיישבות באזורים אלה פשוט קורסת לתוך עצמה, והנה, עכשיו, רגע לפני הקריסה - זה סוף סוף קורה. נס.

המשכנו בישיבה של צוות המנכ"לים (שאת הקמתו יזמתי לפני כחודש), שעמל על החלטת ממשלה להנחות במחיר הקרקע, צעד שיאפשר למשפחות צעירות לבנות את ביתן בישובים הכפריים באותם אזורים ממש. הישובים שהולכים ומזדקנים, הולכים ונחלשים, יקבלו, בע"ה, תוספת משמעותית של אוכלוסייה צעירה. רגע לפני התהום, אנו משנים כיוון ומצילים את ההתיישבות בחבלי ארץ בעלי חשיבות אסטרטגית. איך קוראים להצלה שמתרחשת רגע לפני התהום? נס

המשכנו את השבוע בהחלטות ממשלה דרמטיות ביחס להסדרת הבדואים בנגב. זכיתי להיות חברה בוועדת השרים שמוביל השר שיקלי, ולהשתתף בדיון מעמיק שחשף את הכשלים והחסמים שבגללם המצב בנגב הולך ומידרדר. אחד לאחד שלפנו את הכשלים הללו, פילחנו ובדקנו אותם לעומקם, וגורמי המקצוע קיבלו הנחיות חדשות ואחרות לחלוטין לטיפול הן בסוגיית ההסדרה, והן בתופעת הפוליגמיה. גם כאן, הממשלה רתומה להוביל שינוי משמעותי, להסיר חסמים ולשנות גישה, רגע לפני הידרדרות לתהום. עוד נס.

סיימתי את השבוע באירוע מרגש במיוחד: חגיגות 20 שנה לישוב קידה שבגוש שילה. גם בקידה, דומה שאין בעל הנס מכיר בניסו, ועל כן ערכתי לתושבי קידה היכרות עם הנס המיוחד שלהם. "עשיתם היסטוריה" - אמרתי לתושבים הנפלאים של קידה - "קיבלתם החלטה נחושה להציל את ההר הטוב הזה, שכבר עמד על סף נטישה של מדינת ישראל, לבנות ולהפריח אותו, ולא להרפות עד שהוא יהפוך לחלק אינטגרלי ממפת ההתיישבות, ובתנאים קשים ומאתגרים מאד, הצלחתם!".

אי אפשר לסיים את הפרק הזה של הודאה על הנסים, בלי להזכיר את הנס המשפחתי של משפחתנו, שהתרחש ביום הזה ממש, ד' בתמוז, לפני 22 שנה. בננו דוד חי, אז בן שבע וחצי בלבד, נפצע על מדרגות ביתנו בחברון, מכדור של צלף ערבי שירה בו מהגבעה שממול. לא-אחת אני נזכרת בבוקר שלמחרת הפיגוע הזה: כמה קשה היה להוריד דרך אותן מדרגות-חשופות-לאש את כל שאר הילדים: לבית הספר, לאולפנה, לגן, לפעוטון, להמשיך לעלות ולרדת באותן מדרגות ממש, בידיעה ברורה שאסור להישבר, שחייבים להמשיך לעלות וגם לרדת, להמשיך ולהאחז בעיר האבות שלנו, בארץ הטובה שלנו, במשימת ההתיישבות שלנו. לא נשברנו, המשכנו, וגם ניצחנו. היום, על אותה גבעה שנמסרה למחבלים, עומד מוצב גדול של צבא הגנה לישראל. גם זה נס.

"אין בעל הנס מכיר בניסו" – זו אמנם מציאות, אך לא גזירת-גורל. עלינו להכיר בגודל הניסים שאנו זוכים להם, להודות עליהם, ולהמשיך קדימה מכוחם.