זוהי כבודה של המדרשיה

על הסרט "המדרשיה" של היוצרים טל בכר ויאיר אגמון כבר רבו התגובות, ברשות הרבים והיחיד.

גילוי נאות – אינני בוגר המדרשיה, לא למדתי בה אפילו שעה אחת – ולמרות זאת, אני רואה בעצמי ובדרכי החינוכית תוצר ישיר של המוסד המפואר הזה. נולדתי במדרשיה כבן לאחד הר"מים, וזכיתי שבברית המילה שלי יהיה הרב יגל זצ"ל הסנדק, שרק למען כבודו אני כותב.

כילד, רוח המדרשיה הייתה נוכחות בביתנו. גם שנים אחרי שמשפחתי עברה מן המדרשיה ואבי הפסיק ללמד שם, רוחה של המדרשיה ורוחו החינוכית של הרב יגל ריחפה בביתנו תדיר. האהבה והסבלנות לאין קץ שגילה לכל אחד ואחד מן התלמידים, היו לאחד ערכי היסוד שהונחלו בביתנו. שוב ושוב שמענו כיצד הרב יגל היה מסרב לסלק תלמיד כזה או אחר – "פיקוח נפש!" נאמר לנו שהיה זועק, לא מוותר על נפש של אף תלמיד, גם לא הקשים שבהם. כל תלמיד בשביל הרב יגל היה עולם ומלואו.

המדרשיה הוקמה בברכת החזון אי"ש והדרכתו, בראשית ימי מדינת ישראל. בזמן הקמתה, ישיבות בארץ ישראל היו מתי מעט, זן נכחד, ולימוד בישיבה ומוסד תורני לא היה מושא לגאווה. עת בא הרב יגל (יחד עם המנכ"ל, ישראל סדן) והרים את קרנה של התורה בקרב הציבור הדתי לאומי.

הוא בנה מוסד שחרט על דגלו שילוב של לימודי קדוש ולימודי חול, כולם ברמה הגבוהה ביותר שיכל לספק אז מתוך שאיפה למצוינות, ובכך החדיר גאווה בקרב התלמידים, שלא יתביישו לשים כיפה על ראשם. הכינוי "מדרשיסט" עדיין נישא בגאווה נערית בפיהם של בוגריה.

בראשית ימיה, הרחיק הרב יגל לפרדס חנה, מקום הרחוק מאורח חייו אליו התרגל. הוא שינה חזותו והתגלח למשעי, בהדרכת החזון אי"ש, שמא אחד מן הורי התלמידים ימנע מלשלוח את בנו ללמוד במוסד שיראה לדידו "חרדי", והקים מוסד מפואר ממסד ועד טפחות, שהחדיר יראת שמים ואהבת תורה וחינך למצוינות ומקוריות.

הרב יגל מסר נפשו למען תלמידיו, ועל אף גדלותו בתורה, בחר באתגר הגדול ללמד בני נוער ולהדריכם בתורה. וכך נכתב על מצבתו באותיות ו"ו – ושי"ן משמו:

"ותרנותו, אורך רוחו, הבלגתו, ושתיקתו האירו דרך לתלמידיו ולמוריו, שימש והנהיג המדרשיה בפרדס חנה והיה ממעמדי הדת לשארית הפליטה באה"ק"

"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח:). לרב יגל היה את הרשות למחול על כבודו. אנו, אוהביו, תלמידיו, ותלמידי תלמידיו, צריכים לצאת למען כבודו ולהאיר את האמת – "כצאת השמש בגבורתו". מן הראוי שבוגרי הישיבה ישנסו מותנים, באקט אחרון של הכרת הטוב לרב יגל זצ"ל, להפיק סרט שיכבד את דרכה הגדולה של המדרשיה, לאורך כל ימיה.

אין צורך להסתיר את החסרונות, בעיקר בערוב ימיה, אבל מרובה מידה טובה ממידת פורענות – ומגיע למדרשיה להאיר באור יקרות שכל כך מאפיין אותה ואת בוגריה הרבים, שמאיישים תפקידים בכל השדרה הציבורית. את המדרשיה הכרתי מפי השמועה, ודווקא משום כך אני רואה את החשיבות בהעברת המורשת הגדולה שלה לדורות הבאים באור הראוי.

זוהי כבודה של המדרשיה, זהו הכבוד של בוגריה, זה כבודו של הרב יגל זצ"ל.

*חשוב לציין- איני בא לבקר את הסרט ואת יוצריו. יוצר הסרט מתאר את המדרשיה דרך חוויתו האישית. הסרט בא לספר סיפור – ואכן סיפר.

אולם סיפורה של המדרשיה גדול מן הסיפור הנקודתי הזה, ולדרוש את התקון הזה באתי. זו תהיה בכייה לדורות אם הסרט היחידי שיהיה על המדרשיה יהיה כזה שמספר את סיפור גוויעתה, ולא יהיה סרט שיספר את גדולתה.

הכותב הוא, אורי אנגלמן, אברך בישיבת מרכז הרב ור"מ בישיבת ירושלים לצעירים, ירושלים.