המאפיין המרכזי של סערות תקשורתיות הוא רעש; הרבה רעש. לא נמצא שבוע שבו אין צרחות רמות בתקשורת וברשתות החברתיות, בכל פעם בנושא שנדמה שעליו העולם תלוי: קורונה; רפורמה משפטית; מתנחלים; חרדים; יוקר המחיה וכו'. הנושא משתנה, השנאה והרעש נותרים קבועים.
פרשת פנחס שנקרא השבת עוסקת בקרבן התמיד. בכל בוקר בבית המקדש היו מקריבים שני כבשים. כבש בא לבטא את מהלך חיים הטבעי והפשוט. המשמעות היא שעיקר הדרך להתקרב לקדוש ברוך הוא איננה באמצעות מעשים דרמטיים ורעש תקשורתי אלא בעבודה תמידית, שקטה ומנצחת.
אחת הסיבות לציון צום י"ז תמוז שנציין ביום חמישי הוא שמיום שנחרב בית במקדש בטל קרבן התמיד - במילים אחרות: מאז חורבן בית המקדש אנשים פחות מקשיבים לרחשים השקטים שפועלים מתחת לפני השטח ויותר מייחסים חשיבות לרעש הגלוי.
תחשבו על אלפי שעות הצפייה והאזנה לתקשורת מתלהמת שמתבררים פעם אחר פעם כמשב של אויר חם – קשקשת פוליטית ששנה אחרי איננו זוכרים אפילו על מה בדיוק היה מדובר. תראו איך הרעש של תיקי נתניהו קורס לתוך עצמו; תראו איך הפנטזיות הפרוגרסיביות של השמאל קורסות בצרפת.
שימו לב לפער בין הפעולה השקטה של צה"ל בג'נין לבין הרעש של חוסמי נתב"ג. מי שמאזין יודע שבזמן שהצרחנים מאיימים במרי אזרחי – המערכות מתחת לפני השטח זזות בשקט לכיוון הנכון – הדמוגרפיה, החינוך, ההתיישבות, הכלכלה, הביטחון והמסורת. טובי בנינו פועלים בשקט. ניצחון תמידי של קרבן תמיד; תמיד בשקט.