עוד לפני שחיילי צה"ל יצאו ממחנה הפליטים בג'נין החלו כל מיני צייצנים ופרשנים 'ערביסטים' להאשים את ממשלת ישראל (כמובן אלא מה) בכך שהמבצע לא פתר שום דבר.
וכרגיל מה שהיה הוא מה שיהיה. ולמה הם כועסים? כי לדבריהם אין לממשלה תוכנית מדינית סדורה שתציג אופק מדיני שבסופו הפתרון המיוחל. חלק מהצייצנים חסרי הבנה מינימאלית , אך שניים, אבי יששכרוף וג'קי חוגי, בניגוד לאחרים נחשבים כפרשנים רציניים שמכירים את המציאות המורכבת והקשה. בדיוק משום כך חשוב להתייחס לטענותיהם.
כי אם היה מדובר למשל ביאיר לפיד לא הייתי מתייחס ולו משום שאם תניחו לפניו מפה של יו"ש מסופקני אם ידע היכן נמצאת קלקיליה ואיפה טול כרם. יששכרוף וחוגי יודעים גם יודעים.
ובכן, כדאי לומר לשני פרשניה אלה ובעצם לכל מי שעוסק בסכסוך הישראלי-פלשתיני כי הדיון איננו על ג'נין וגם לא על יו"ש. השאלה שאיתה צריך להתמודד היא פשוטה ואכזרית: האם יש סיכוי אמיתי וריאלי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני? כל מי שחושב שיש סיכוי חייב לענות על השאלה הבאה: איך מגיעים לאותו הסכם שיסיים את הסכסוך? כי אם התשובה היא פחות מחזרה לקווי 67 וחלוקת ירושלים הרי שמדובר בהצעת סרק שלא תהיה מקובלת על הפלשתינים.
אבל, גם אם נאמץ את גישתם של אותם תמימים שחושבים שאם נחזור לקווי 67 על מלא מלא ונחלק את ירושלים. ונהרוס את כל ההתיישבות היהודית ביו"ש, גם אז האמת המרה היא שהפלשתינים עדיין לא יכירו במדינת ישראל הקטנה והצפופה כמדינת העם היהודי.
הם יתייחסו למדינה הפלשתינית שיקימו על חורבות היישובים ועל מזרח ירושלים ועל כל שטחי יו"ש כתחנת מעבר. כי זאת יש לזכור ולא לשכוח היעד האמיתי של הפלשתינים ברור וידוע והוא מתומצת היטב בסלוגן: From the River to the Sea Palestine Will be Free. ובמילים אחרות, אין חיה כזאת בעיני הפלשתינים, גם המתונים שבהם, סיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מה שיש זה סילוק והחרבת מדינת ישראל ובמקומה הקמת פלשתין.
תאהבו את זה או תשנאו את זה, זה כלל לא חשוב, זאת המציאות ואיתה צריך להתמודד. ולכן, אם נחזור לטענותיהם של יששכרוף וחוגי הגיע הזמן לומר את האמת: מכיוון שאין באמת סיום הסכסוך. ומכיוון שמבחינת הפלשתינים מדובר במשחק סכום אפס (היינו ניצחון שלנו הוא בהכרח הפסד שלהם וההיפך) חובתנו כמדינה וכאומה לעמוד על האינטרסים שלנו.
ואם ישאל השואל: מה אתה מציע שלנצח נאכל חרב? שתי תשובות בדבר. זה לא חשוב מה אני מציע, זאת המציאות. תבואו בטענות אל המציאות... ותשובה שנייה היא האלטרנטיבה שבה אני מאמין. מכיוון שאין יכולת להגיע לסיום הסכסוך, חובתנו כמדינה לשמור על האינטרסים שלנו מכל משמר. ומשום כך הגיע הזמן להבין שהמדיניות הכושלת והילדותית של 'שתי מדינות לשני עמים' מעולם לא הייתה מקובלת על הפלשתינים, וממילא אין לה כלל היתכנות. מה שנשאר זה מדיניות של 'ניהול משבר'. כן כן, אני כבר שומע את האכזבה והציניות מצד אלה שציפו לבשורה גדולה. "זה מה שאתה מציע? זה כלום ושום דבר. ובכן, זה לא כלום ובטח לא שום דבר.
נכון, בניגוד לאחרים לא אשקר לכם עם הסכמים דמיוניים. ולא אספר לכם שאם רק נוותר כאן ונתפשר שם נגיע לגן עדן, אני מעריך את החברה הישראלית הרבה יותר מכל אותם מוכרי אשליות ריקות וחלולות. כדי להבין מה הכוונה במדיניות ניהול משבר אמשיל משל. חשבו על סיר גדול ובו מים שעומד על כיריים דולקות. וחשבו על מציאות שאי אפשרות להוריד את הסיר מהגז וגם אי אפשרות לכבות את הלהבות.
כך לאט לאט המים מתחממים ומתחממים, ורותחים ומבעבעים, אבל אי אפשר להוריד את הסיר מהגז ואי אפשר לכבות את הלהבות, מה עושים? מה שניתן לעשות זה לנסות ולהנמיך את הלהבות. להרים את המכסה ולהניח אותו לפי הצורך. המים יישארו חמים אבל קצב הגלישה שלהם החוצה ירד לפי ניהול עוצמת האש והנחת המכסה.
ככה בדיוק מנהלים מדיניות של משבר. אין פתרון אבל יש יכולת להשפיע על עוצמת הרתיחה. המבצע בג'נין הוא סוג של הנמכת הלהבות. נכון, לא פתרנו את הבעיה אבל בהחלט טיפלנו נקודתית בזליגת המים עד לפעם הבאה. זאת לא מציאות אידיאלית. רחוק מזה, אבל זאת מדיניות ריאלית. לא כמו הסכם אוסלו והתהליך המדיני שהתעלמו מהמציאות בתקווה שהנמר יהפוך חברבורותיו. תקוות שווא כמובן. ולכן, כשיששכרוף וחוגי רוטנים נגד הממשלה מה הם רוצים? שנמציא מציאות שלא קיימת? מצטער, אבל אני לא מאמין בפתרונות קסם, בטח לא בתחום המדיני ובטח ובטח לא במציאות שהיא נטולת פתרון.
זה מרגיז. זה מתסכל, אבל בואו לא נשכח מאז מלחמת ששת הימים מדינת ישראל התפתחה והתחזקה. ואילו הפלשתינים רק הולכים אחרונה מדחי לדחי. אז אולי, למרות הכל, מדיניות ניהול משבר היא הנכונה במציאות הנוכחית. כי זאת כדאי שכולם יזכרו- האויב של הטוב הוא הטוב מאוד.