'את רבותיי אנוכי מבקש'

לפני כשלושה חודשים, ב-16 באפריל, כתבתי פוסט ארוך על מפגש בין קבוצת רבנים 'מתונים' לבין קבוצת טייסים.

תיארתי את המפגש על בסיס סרטוני וידיאו שצילמו את המפגש. מיעטתי לדון בתוכן הדברים שעלו במפגש והתרכזתי יותר בסגנון הדברים של הרבנים. קיבלתי המון תגובות, רובן חיוביות, לפוסט. מאז החלטתי לא לדון בעניין הרבנים שוב. כולם מבינים שזה נושא רגיש במיוחד.

לא עוד.

ימי בין המצרים שבהם אנו נמצאים הם ימים של חשבון נפש לאומי. הכי קל למתוח ביקורת על מנהיגים פוליטיים. והכי משלתם למתוח ביקורת על מנהיגים מהמחנה הלאומי. היום, אני הקטן מבקש לפנות אל הרבנים. כן כן הרבנים. בבחינת 'את רבותיי אנוכי מבקש'.

היכן קולם של הרבנים כאשר מתפרסמים עצומות של 'טובי בנינו' בעד סרבנות ופגיעה בביטחון המדינה? מדוע קולם של הרבנים לא נשמע כאשר מנהיגים ומעצבי דעת קהל מהשמאל קוראים למרי אזרחי? איפה הרבנים שתמיד מקפידים לגנות את מנהיגי הימין כאשר אנחנו רואים איך מנהיגי השמאל תומכים בכאוס חברתי? למה הרבנים שתמיד מקפידים להציג עמדה ערכית ממלאים פתאום פיהם מים כאשר הם רואים את המראות ושומעים את הקולות של הסתה נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה?

הייתכן, ואותם רבנים מפחדים ועוברים על הציווי "לא תגורו"? היעלה על הדעת שלרבנים יש חלילה מניעים פוליטיים כשהם מחליטים את מי ומתי לבקר פומבית? כי הרי הכי קל לצעוק נגד בן גביר ונגד סמוטריץ' (וכפי שרבים יודעים הם ממש לא כוס התה שלי וזאת בלשון המעטה). אבל כשצריך למחות נגד רמטכ"לים במיל', פוליטיקאים מהמרכז שמאל שקוראים לפגוע במדינה ובכוחה, פתאום אותם רבנים שותקים כמו צרצרים.

למה?

ההיסטוריה היהודית מלמדת שדווקא דמויות רבניות אמיצות וחסרות פחד הם שזכו לתהילת עולם. לא לחינם רבי עקיבא, שלא חשש להביע את דעתו ולשלם מחיר אישי, זכה לשם עולם. לא לחינם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלא פחד ולא נרתע מלהביע את דעתו זכה לתהילת עולם. לא לחינם הרב עובדיה יוסף שעמד על עומדו בלי חשש ופחד זכה למקום בין גדולי עמנו. הרב צבי יהודה זעק ממש ערב מלחמת ששת הימים איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו? ואנוכי הקטן צועק כפראפרזה היכן רבי עקיבא שלנו? איפה הרב קוק והרב עובדיה יוסף שלנו?

מדוע תופעת שתיקת הרבנים מתקבלת בשוויון נפש? אין לי ספק שאם אותם רבנים שתקנים היו מתבטאים בנושא החברתי-פוליטי שקורע את החברה שלנו, עשירית מהתבטאויותיהם בענייני הבחירות לרבנות הראשית דיינו.

על זאת בוכה הנביא.

צר לי שדווקא בימים אלה אני כותב פוסט שכזה. שתקתי ושתקתי ואיני יכול עוד. רבנים אינם רק פוסקי הלכה של מותר ואסור. רבנים הם מובילי דעה בענייני ערכים ומוסר. הייתכן שהם רואים את כל טירוף המערכות שמתרחש לנגד עינינו ומחרישים? היעלה על הדעת שהם רואים איך קבוצה קטנה ומיליטנטית מחליטה להטריף את המדינה, לעודד סרבנות ולנסות להוריד את המדינה על הברכיים והם לא פוצים את פיהם. איזו אכזבה קשה. ואני הקטן, ולדעתי עוד רבים וטובים, ממתינים ומקווים לראות את אותו רב שיקיים בגופו את הצו האלוקי של 'לא תגורו'.

נמתין ונמתין, בסוף הוא יגיע...

הכותב הוא הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשעבר