"חוק הסבירות" שעבר ביום שני בקריאה ראשונה בכנסת בא לשבור ולא לתקן. ביטול השפיטות של בתי המשפט על החלטות הדרג הנבחר באשר הוא, מכוח עילת הסבירות יאפשר לנבחרי הציבור לעשות שימוש שיהיה קשה להגביל, בכוחם.
אכן, עילת הסבירות, שטמונים בה קשיים משפטיים מובנים, הפכה לכלי שבית המשפט עצמו עשה בו שימוש רחב, אולי מדי. אבל כדי לאזן את המערכת נכונה, ראוי היה למצוא דרך ביניים שאין בה חשיפה של הציבור לפגיעתו הרעה של כל גורם נבחר. רוב גדול בציבור תומך בהידברות והגעה להסכמות. בנושא הסבירות זה אפילו פשוט יחסית. וזה מה שעל הפוליטיקאים מכל הצדדים לעשות ומיד.
'עילת הסבירות', שספק אם הישראלי הממוצע שמע עליה טרם הבערה הנוכחית, הפכה אתמול את רחובות ישראל ל'שדה קרב'. על מה המהומה? עילת הסבירות היא ירושה של המשפט הישראלי מהמשפט האנגלי והשימוש בה החל כבר בראשית ימי המדינה. עם זאת, מאז שנות ה-90 בית המשפט העליון עשה בה שימוש מוגבר, והפך אותה לכלי משפטי מרכזי בבלימת החלטות של הדרג המקצועי והנבחר, שהיו, ובכן, לא סבירות. הדוגמאות לשימוש בעילת הסבירות רבות. באמצעותה למשל בית המשפט פסל מינויים פוליטיים, בהם אלו של דרעי ופנחסי אי שם בשנות ה-90; חייב את המדינה לבנות מיגון למוסדות חינוך בעוטף עזה; חייב את מועצת כפר-ורדים לבנות מקווה טהרה בתחומה; קבע שאסור לשנות באופן מיידי את הכללים לסבסוד מעונות יום לאברכים ועוד ועוד.
בית המשפט מתערב בהחלטה המובאת לפתחו, כאשר הוא סבור שהיא לוקה ב"חוסר סבירות קיצוני". על מה אם כן יצא הקצף בנושא הסבירות? טענתם העקרונית של המתנגדים לשימוש הנרחב בעילת הסבירות הינה ששימוש בה הוא סובייקטיבי באופן מובהק. מה שבעיני אחד הוא הגיוני וסביר, בעיני אחר, אינו סביר באופן קיצוני. על כן, טוענים המבקרים, בסופו של דבר עילת הסבירות מאפשרת החלפה של שיקול דעתו של הדרג הנבחר בשיקול דעתם של השופטים היושבים בדין. ואלו, עם כל הכבוד, לא נבחרו לתפקידם על ידי העם אלא מונו על ידי ועדה. משכך, אומרים המבקרים, דווקא השימוש בעילת הסבירות מהווה פגיעה בדמוקרטיה.
הטענות נגד עילת הסבירות ותיקות. שותפים להם גם משפטנים בכירים, שהבולט בהם הוא פרופ' יואב דותן. לפני כמה שנים גם שופט בית המשפט העליון נועם סולברג, כתב מאמר בו הציע למתן את השימוש בעילת הסבירות. אלא שההצעה עליה הצביעה הכנסת אתמול נוקטת את קו קיצוני יחסית ומרחיב מאוד באשר לביטול השימוש בעילת הסבירות. היא מציעה למעשה כי החלטותיהם של כל מי שנמנה על הדרג הנבחר בישראל, יקבלו הגנה מפני ביטול באמצעות עילת הסבירות. לכך השלכות אפשרויות שליליות על המגבלות שכולנו רוצים שתהיינה על השלטון ומתן אפשרות נרחבת למעשה לכל גורם נבחר, ראשי ערים, שרים ועוד לקבל החלטות שרירותיות ומזיקות שיהיה קשה יותר לבטל. אכן, בידי בית-המשפט ייוותרו כלים משפטיים אחרים כמו עילת המידתיות ועדיין, החוק המוצע הוא בעיני רוב מוחלט של המשפטנים בישראל, רחב מדי.
בחירתה של הממשלה לחוקק דווקא את הנוסח הקיצוני הזה מצערת. על השולחן ישנם פתרונות ביניים מתונים יותר, כמו למשל ביטול השימוש בסבירות רק בנוגע להחלטות ממשלה. פתרונות כאלו גם זוכים להסכמה רחבה הרבה יותר. ועם זאת, ההכרזה על קץ הדמוקרטיה בגלל החוק שעבר כעת בקריאה ראשונה היא לכל היותר מוקדמת. אפשר להניח שעבור שני הצדדים, העברת החוק באופן חד-צדדי היא נייר לקמוס להמשך החקיקה או היכולת לעצירתה.
ליבת הדמוקרטיה, לצד היכולת להחליף שלטון היא הפרדת רשויות ויצירת איזון ראוי ביניהן. דרג נבחר ביצועי, שידיו אינן אסורות במגבלות כלל, מסוכן לכולנו ומסכן את הדמוקרטיה. עילת הסבירות היא אחת מאותם יתרים חיוניים. דיון בהיקפה לגיטימי. הגבלתה וודאי אפשרית ואולי אף ראויה. ביטול הגורף, ובאופן חד צדדי, הינם טעות. רוב גדול בציבור, גם בין תומכי הרפורמה והממשלה, סבור שיש לקדם את המהלכים הללו בהסכמה. זה הרגע, אולי האחרון, לתבוע מהפוליטיקאים, מכל הצדדים, להתעשת, ולבוא לדיון כן שיביא פתרונות מאוזנים. אחרת אשר אנחנו יגורים ממנו, עלול לבוא לנו.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".