כך נעצור את שטף המחאה ההרסנית

הפרופ' מתיאס דסמט הוא חוקר בלגי שפרסם מחקר על "הפסיכולוגיה של הטוטאליטארייניזם".

במחקרו הוא מתאר את התהליכים שמוציאים מסות של אנשים לרחוב להפגין ביחד, למען נרטיב שקרי שמסופק להם על ידי המניפולטורים, המנצלים את מצוקתם של הרבים, ומוציאה אותם לרחוב.

תקצר היריעה מלתאר את המחקר אולם הוא מתאר את השלבים של ההתלהמות שמביאה מסת אנשים למצב המכונה השלב הפסיכוטי שבו הם פוגעים בכל הבא בדרכם ללא יכולת שליטה.

אני נזכר במחקר חשוב זה כאשר אני שומע על מחאה שאינה "מרי אזרחי לא אלים" אלא תהליך של פירוק מבנים חיוניים של המדינה. כאשר מפגינים מוזמנים על ידי חברי כנסת לתוך המשכן ומבצעים הפגנה בתוך הבניין שנועד לקיום הליכים של דיון והכרעה, לא מדובר במרי אזרחי אלא בהחלשת אחת משלש זרועות השלטון, הרשות המחוקקת. מדובר בביטול מעמדה הרם של הרשות המחוקקת והורדתה לרחוב.

כאשר מנהיגי המוחים נוגעים בצה'ל, הן על ידי הודעות סירוב והן על ידי ניכוס יחידות והיסטוריה קרבית, הם מערערים את יסודות קיומו של המנגנון החיוני ביותר לשמירת קיומה של המדינה היחידה בעולם שיש מדינות רבות המודיעות שבכוונתן לחסלה. לא חשוב כמה סרבנים יש, עצם העובדה שמנהיגי המחאה מעודדים סרבנות ומתגאים בכך היא פגיעה ביסוד הצבא. עצם העובדה שהם לא סולקו בבושת פנים מיחידותיהם גרמה נזק בלתי הפיך לסולידריות של הלוחמים.

מי שמשתמש בשמות יחידות לצורך הפגנתו, אומר שהוא מפריד עצמו מאלה שבתוך היחידה שאינם שותפיו, זו פגיעה בסולידריות של הלוחמים החיונית כל כך בשעת מבחן. מי שמגדיר את קבוצתו "לוחמי 73" מדיר את שותפיו לשדה הקרב, אלה שחלקם בניצחון לא פחות מחלקו, שהם ממתנגדי המחאה. זהו שבר מסוכן. זו פגיעה חמורה בציבור שלם. זהו שבר בסולידריות שמלווה את הלוחמים זה חמישים שנה. זהו תקדים הרסני שישפיע על העתיד.

אולם, צריך לזכור שלא כאן התחיל תהליך הפירוק של המסגרת המדינית של המפעל הציוני. המפעל הציוני אינו יצור טבעי במונחי הטבע הגיאו-פוליטי והמדיני. הרוח הפוסטמודרנית של דקונסטרוקציה שורה כאן כבר קודם.

עוד קודם הקמת המדינה היתה האקדמיה גורם מפרק, למשל אנשי ברית שלום באוניברסיטה העברית בשנות השלושים והארבעים, שהגיעו לידי חבלה במאמץ ההגנתי ערב מלחמת העצמאות. ההזדהות של האקדמיה כגוף עם המחאה וכפיית השבתת לימודים על המערכת אף שיש בה רבים שאינם שותפים למחאה היא תהליך דקונסטרוקציה קלאסי. האקדמיה אינה גוף בפני עצמו, זהו גוף של המדינה, הבנוי על כספי משלם המיסים והוא בית ההכשרה לרוח הדור הצעיר. אם נאבד דור שלם של הציונות יש כאן סכנה קיומית. האקדמיה חייבת להיות ניטרלית כגוף, אף שכל פרופסור או סטודנט חופשי לצאת לרחוב בזמנו הפנוי. הפיכת הקמפוסים לשדה קרב היא נזק בלתי הפיך.

נאום השבטים של הנשיא לשעבר ריבלין, שהתבסס על תכנית שמקורה באקדמיה, גם הוא נאום מגמתי המחלק את הציבור היהודי בישראל ומחליש את המאמץ המשותף. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ העושה ככל יכולתו לערבב בתוך המדינה אנשים שאין להם שום עניין עם עצם קיומה של המדינה היהודית הוא גורם מפרק ממדרגה ראשונה.

חשוב שכל הנוהים אחרי "מטה המלחמה" של חבורת ברק יבינו שמדובר בתופעה הרבה יותר מסוכנת מאשר מרי אזרחי בלתי אלים. לא מדובר במחאה. מדובר בצעדים התורמים לפירוק המפעל הציוני. מרי אזרחי בלתי אלים לא עוסק בחיסול הכנסת, ולא מפרק את הצבא, לא מפרק את האקדמיה, ולא קורא לפקידי המדינה שלא לציית לממשלה נבחרת. מרי אזרחי הוא זכות של אזרח, להביע מחאה ולשאת בכל ענישה שהחוק מטיל על פעולותיו, אך בשום אופן לא לפגוע במבנה המדינתי.

מדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות, היא יצור שאין לו את הפריבילגיה של קיום תחת פירוק ככל מדינה שצמחה בדרך הטבע. זו מדינה שכל הזמן מונפת כנגדה חרב. לכן צריך כל אזרח להתנגד בתוקף לכל פעולה של פגיעה במבני היסוד של המדינה. זו מדינה שאין לה אנרציה.

מסקנתו החשובה של החוקר הפרופ' דסמט היא שבכל מקום שפעולת מסת בני אדם ברחובות לא נתקלת בהתנגדות, היא מגיעה לשלב ההיפנוזה ואז יש הרס כללי בכל הכיוונים. אולם, לפי מחקריו, די בקבוצת מיעוט שתשמיע דעה נגדית, בצורה ברורה כנגד המסות המשתוללות ברחובות, כדי לעצור את התהליך לפני השלב הבלתי הפיך.

לכן יש במחקרו קריאה רמה לאזרחי ישראל שאינם הולכים שולל אחרי הנרטיבים השקריים המובילים את המחאה, לצאת ולהשמיע את תמיכתם בממשלה וברפורמה בקול גדול בלי להתנצל. רק בכך יש סיכוי לעצירת התהליך ודעיכת ההשתוללות. יש בכוחנו למנוע את הפרימה הגסה של המבנה של המדינה היהודית היחידה בעולם, ששיקומה הוא עניין ל2000 שנה.

פרופ' אלישע האס חבר בחוג הפרופסורים ועמד בראשו בשנים האחרונות