פרשת מטות עוסקת בתחילתה בדיני הנדרים. המצווה המחייבת נאמרת בקצרה בפתיחת הפרשיה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".
מכאן ואילך עוסקת הפרשה בהרחבה דווקא באפשרות להפר את הנדרים: האב והבעל יכולים, אם רצונם בכך, להפר את נדריה של האשה. יותר משפרשיה זו עוסקת בדיני הנדרים, היא עוסקת ביחסים בתוך המשפחה: בין אב לבתו ובין איש לאשתו. שהרי מחוץ להקשר המשפחתי המתואר בפרשה, האשה חייבת כמו האיש לקיים את נדריה, כאשר היא עומדת ברשות עצמה "וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ", וכן אם אביה או בעלה לא הפרו את נדרה.
בתורה שבעל פה הפרופורציות שונות לחלוטין: במסכת נדרים, מוקדשים רק שני הפרקים האחרונים (י-יא), לדיני הפרת נדרים. בתשעת הפרקים הראשונים פורטו כל שאר הלכות נדרים, שלא נדונו כלל בפרשתנו, מלבד פסוק הפתיחה שבו מופיעים הלאו והעשה: לא יחל דברו, ו- ככל היוצא מפיו יעשה.
העובדה שהתורה מרחיבה כל כך באופני הפרת הנדר ומצמצמת בפירוט דיני הנדרים עצמם, מצביעה על שני עקרונות חשובים בדיני הנדרים. האחד – שאין צורך להרחיב בביאור החובה לקיים את הנדרים, כשם שאין מרחיבים ב"לא תרצח" ו"לא תגנוב". יש איסור חד-משמעי להפר את הנדר וקיימת חובה פשוטה לקיימו. העקרון השני הוא - שנדרים אינם רצויים כל כך, ואם אפשר להימנע מהם, או למנוע מאחרים לנדרם, ראוי לעשות כן.
שני העקרונות הללו מפורטים בפרשת הנדרים שבספר דברים: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (דברים כג, כב – כד).
הפסוק הראשון מרחיב מעט את האיסור: מעבר הדרישה בפרשתנו ש"לא יחל דברו", יש גם הוראה להזדרז בקיומו: "לא תאחר לשלמו".הפסוק האחרון מרחיב מעט את המצווה, ומדגיש את החובה לשמור את היוצא מפיו של האדם. בתווך, בין הלאו לבין העשה, נוספת ההמלצה שמעידה על ההסתייגות מעצם מעשה הנדר: אין חטא בהימנעות מנדרים.
קהלת, החכם מכל אדם, ושונא הכסילות, הוסיף עוד קומה בביאור העניין: "כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם: טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ:" (קהלת ה, ג – ה).
קהלת אינו אומר שטוב אשר לא תדור משתדור. כלומר, אין הוא מתנגד לנדרים עצמם, כפי שגם התורה לא התנגדה להם, אבל הוא מתבטא בחריפות רבה כנגד הכסיל הנודר נדרים ואחר כך אינו מקיימם, בתירוצים שונים ומשונים. נדרים שאינם מקוימים הם מעשה הכסיל, שהוא מטרה לחיציהם של ספר משלי וספר קהלת, ניגודו ויריבו של החכם.
יש להבהיר: נדר בשעת צרה, שהוא מעין תנאי עם ה' שישועה תגרור אחריה את תשלום הנדר, הוא מעשה מקובל ורצוי בתנ"ך. כך גם נדר אחרי הישועה ובעת שמחה, להבאת תודה לה'. כך נהג יעקב בבית אל בברחו מפני עשו, בדרכו לחרן. כך נהגה חנה העקרה בתפילתה לבן, וכך נהגו גם המלחים הנכריים בעת הסערה באנייה היורדת תרשישה ויונה בבטנה. הנדרים והנדבות הם חלק בלתי נפרד מעבודת הקרבנות, אלא שכל ערכו של הנדר מתבטל אם אין מקיימים אותו.
דוד המלך בתהילים מרבה להלל את הנדרים. במזמורי תהלים רבים מתוארים שבחיהם של הנדרים, ערכם ותועלתם: "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ: כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים:" (תהלים נו, יג – יד), "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה: כִּי אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יִרְאֵי שְׁמֶךָ: ... כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם:" (תהלים סא, ה –ט).
דוד נודר נדרים בעת צרה, משלמם וזוכה לישועת ה'. לעולם אין הוא משתבח בנדר עצמו, אלא רק בכך ששילם אותו. וכך הוא חוזר ואומר במזמורים רבים, ערכו של הנדר - בקיומו: "אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי: אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי:" (תהלים סו, יג-ד),"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ:" (תהלים קטז, יג – יד).
דוד המלך מתאר את נדריו ותשלומיהם, והמשורר אסף קורא לקהל לנדור ולשלם: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי:" (תהלים נ, יד – טו), "נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לַמּוֹרָא:" (תהלים עו, יב).
הנדרים והנדבות מהווים חלק משמעותי מעבודת המקדש והם מהווים כלי רב-ערך ביכולתו של כל אדם מישראל להיות שותף בעבודת ה' ולכבד את ה' מהונו, ולכן אסף, המשורר הלוי בבית המקדש, מעודד את נודרי זבחי התודה המשלמים את נדריהם. נדרים שאינם משולמים, אין בהם כל ערך, ואף למטה מכך.
אליבא דקהלת, יותר מכך שאי-קיום הנדר הוא עבירה, יש בו כסילות: איזה הגיון יש בהפרת עיסקה עם הקב"ה? "למה יקצוף הא-להים על קולך וחיבל את מעשה ידיך"? מן הסתם הכסיל גם אינו עושה זאת מתוך רשעות, אלא מתוך עצלות ולכן התורה מדגישה גם שלא לאחר בתשלום הנדר, שכן הכסיל אינו מחליט שלא ישלם את הנדר, הוא פשוט דוחה זאת בעצלותו, עד אין קץ.
הכסיל מאופיין בכך שהוא מרבה לדבר, ובכלל זה גם לפזר הבטחות ונדרים. כך מקדים קהלת את מאמרו שצוטט לעיל על הנדרים: "אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים: כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים:" (קהלת ה א-ב).
הכסיל מרבה לדבר, אך ממעט לעשות: "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ:" (קהלת ד, ה) לכן כרך דוד המלך את הנדרים עם הדומייה:"לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר:" (תהלים סה, ב). שמאי הזקן ניסח זאת בפתגם קצר וקולע: "אמור מעט ועשה הרבה" (אבות א טו).
הפירוט הנרחב של הפרת הנדרים בפרשתנו נובע, בין השאר, מן הרצון למנוע מלהיכשל בנדרים שאינם מתקיימים. זו הסיבה לכך שהתורה מדגישה תחילה שכאשר האב והבעל אינם מפירים את הנדר – הוא קיים. כלומר, כאשר הם מעריכים שהנדר הוא בעל ערך משמעותי לנודרת והיא עתידה לקיימו באופן חיובי, הם יימנעו מלהפרו.
חז"ל שיכללו את המנגנון של ביטול נדרים למפרע על מנת למנוע את הכשל שבאי-קיומם, גם עבור הגברים והנשים העומדות ברשות עצמן. בתורה-שבעל-פה מפותחת מערכת עניפה של התרת נדרים על ידי חכם. להתרת נדרים אין מקור מפורש בתורה, כמאמר המשנה: "היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמכו", אולם חז"ל מצאו לכך סמך דרשני: הוא "לא יחל דברו", אבל אחרים מחללים לו, ומכאן שחכם יכול להפר נדרים. נראה שמעבר לדיוק הלשוני בפסוק, פרשתנו כולה קוראת למצוא פתח להפטר מן הנדר, לפחות כל אימת שיש חשש שלא יקוים.
קומה נוספת בשלילת הנדרים ובחיפוש פתרונות לביטולם, הוקמה אחרי חורבן הבית. היחס החיובי לנדרים בתנ"ך קשור בעיקר לנדרים שכללו התחייבות להבאת קרבן וחשיבותם ירדה עם ביטול הקרבנות. הרושם העולה ממסכת נדרים במשנה ובתלמודים הוא, שאחרי החורבן, התעצמה ביותר המגמה של שלילת הנדרים ועידוד הפרתם והתרתם. והם נתפסו כמו פולחן בבמות, כלשונו של רבי נתן: "הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו מקריב עליו קרבן" ( נדרים כב, א).
דומה שכיום, דרך המלך לעבודת ה' היא "כי תחדל לנדור", ו"טוב אשר לא תדור". טוב לקיים רק את חציו הראשון של הפסוק " לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים", עד אשר נוכל לקיים בציון את חלקו השני: "לְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר".
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג