ממשלת נתניהו השישית מכהנת כבר חצי שנה שהם מעל מאה ושמונים ימים, ונדמה שלא זכינו ליום אחד של שקט. שקט חיובי לא השקט שעליו אמר ז'בוטינסקי 'שקט הוא רפש'. פעמים 'הרעש' הוא חיצוני ולא תלוי בממשלה או בחבריה.
לעיתים הרעש הוא פנימי אך הכרחי, למשל העברת התקציב. ולעיתים הרעש הוא סתמי. רעש לשם רעש. מלחמות יהודים על כבוד, אגו, כוח והשפעה. בדרך כלל רעשים אלה פוגעים בכולם, לא מיד. הרעש מצטבר ומצטבר עד שכבר אי אפשר להכיל אותו יותר.
די להציץ בסקרים שמתפרסמים כל שבוע-שבועיים, כדי לראות איך הציבור מואס במריבות, תככים ובמחלוקות הקולניות והמיותרות שאליהן הוא נחשף. לממשלה יש די והותר על הראש – מאיראן, דרך יוקר המחיה, עבור ברפורמה המשפטית וכלה בהפגנות. מדוע בכירים בממשלה מחליטים להתפוצץ אחד על השני בנושאים פרסונאליים כמו הבחירות לרבנות הראשית, או חוקים כאלה ואחרים. למי זה טוב? את מי זה משרת? מתי יבינו שם בממשלה שבמלחמות כאלה אין מנצחים יש רק מפסידים.
אז נכון, אחרי שנה וחצי של ממשלת שמאל-ערבים, כולנו מבינים ומעדיפים ממשלה לאומית אפילו מקרטעת העיקר לא לחזור לממשלת בנט-לפיד-ליברמן-עבאס. אבל אי אפשר כל היום וכל יום להסתמך על ממשלת ברירת המחדל. זה בקושי מחזיק במציאות רגילה, בטח לא במציאות הכאוטית שבה אנחנו חיים. הגיע הזמן לומר את המובן מאליו. נבחרתם כדי לשלוט. בחרנו בכם כדי שתיישמו את המדיניות שבשמה נבחרתם. נמאס לנו כל היום להגן על דברים שאיננו מסכימים איתם. מיצינו את התחושה שמשהו לא עובד.
אז נכון, בכל כנסת יש את הרעשים שלה. ובכל ממשלה יש את החריקות שמאפיינות אותה, אבל משום מה נדמה לכולם שהרעשים הבוקעים מהקואליציה הנוכחית ומהממשלה הזאת חזקים יותר ואינטנסיביים הרבה יותר. אחת הסיבות לרעש המתמיד היא העובדה שיש לא מעט חברי כנסת, שרים וראשי מפלגות חדשים. בעולם נורמלי היינו מצפים מטירון פוליטי להוריד פרופיל, ללמוד את מקצוע הפוליטיקה ולהתרכז בעשייה. לצערנו בעולם הפוליטי שלנו לא מעט פוליטיקאים צעירים מתייחסים להופעה בתקשורת, לנוכחות הציבורית והבאזז התקשורתי כחזות הכל. עבור אותם פוליטיקאים טירונים בבחירה בין עבודה פרלמנטארית סיזיפית וקשה, חקיקת חוקים, ופתירת בעיות לאזרחים לבין עוד הזדמנות להטריל את המערכת ולהופיע בטלוויזיה או ברדיו, הם בוחרים בלי להניד עפעף באפשרות השנייה.
משום מה ניסיונם הרע של לא מעט חברי כנסת לשעבר מכנסות קודמות שגם הם חשבו שהדרך הקצרה של יצירת רעש ובלגן עדיפה על פני עבודה אמיתית, דרך שהביאה אותם לראות את הכנסת מסלון ביתם, לא עושה רושם חברי הכנסת החדשים שחלקם חוזרים בדיוק על אותן טעויות. מבלי להיות מומחה גדול כבר היום אפשר להמר בביטחון רב על מספר חברי כנסת שלא יהיו חברי כנסת בכנסת הבאה. חוסר האמון שיצרו סביבם, התקלות שהם אחראים עליהם, האגן המנופח שלהם שהגיע למימדים בלתי מתקבלים על הדעת הביא אותם בשישה חודשים להיקלע למחלוקות, סכסוכים עם חבריהם לסיעה ועם מנהיגי מפלגתם. משום מה הם לא למדו בדרך הקלה ולכן הם כנראה ילמדו בדרך הקשה.
חכמנו אמרו 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. אם אותם רעשניים מקצועיים לא מבינים מדוע ולמה נמאס לציבור לשמוע את כל הטירלולים שלהם, כדאי שיזכרו שביום הבוחר אנחנו, העם הריבון, לא שוכח ובדרך כלל לא סולח. ולכן, אחרי שישה חודשים כל מה שאנחנו, אנשי המחנה הלאומי רוצים מהמפלגות שבהם בחרנו ומהממשלה שבה אנחנו תומכים הוא קצת שקט ותחילת עבודה. זאת לא בקשה מוגזמת מדי, ולא דרישה יוצאת דופן. בכל מקום עבודה סטנדרטי שקט הוא הבסיס לעבודה. כמקבלי החלטות, כמי שנפל בחלקכם הזכות לשרת ברמה הלאומית ולייצג את העם והמדינה, אנחנו דורשים מכם להפסיק את המריבות. ופשוט תתחילו לעבוד. תזכרו שהפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיכם בספר נכתבים.
עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. יש לכולנו עוד זמן רב עד לבחירות הבאות, לטובתכם, לטובת המחנה הלאומי ולטובתה של המדינה כולה תחשבו מסלול מחדש. תאמינו או לא, אם תתחילו לעבוד ברצינות, אם תתנהגו בממלכתיות ואם תעמדו על הערכים והעקרונות שבשמם נבחרתם, הציבור הרחב יעריך אתכם. אבל אם תנסו לעשות רושם, לצעוד במשעול הקצר, לעגל פינות ולהפוך לכוכבי תקשורת רגעיים, הציבור הרחב ל א יעריך ולא יאהב אתכם. הוא ירצה לראות אתכם מחוץ לכנסת בדיוק כפי שרצה ופעל להוצאתם של חברי כנסת רעשניים בעבר הרחוק והקרוב.
בבקשה קצת שקט – ותחילת עבודה!
הכותב הוא, הקונסול הכללי של ישראל בדרום-מערב ארה"ב ויועץ ראש הממשלה בנימין נתניהו - לשעבר