האיש היחיד שהתורה מציינת את יום פטירתו הוא אהרן הכהן, כמו שקראנו בשבת האחרונה: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש", קרי: בראש חודש אב. לא אברהם יצחק ויעקב, לא משה רבנו, אף לא לאיש אחד פורש תאריך פטירתו. רק לאהרן הכהן. הלא דבר הוא!
מה עניינו של אהרן הכהן מלמד אותנו הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ומה עניינו של ראש חודש אב מלמדת אותנו המשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה", על חמישה דברים שאירעו בו, ואין כדאי להזכירם.
בראש חודש אב בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, מת אהרן, זה שבזכותו הקיפו ענני הכבוד את עם ישראל וליכדו אותו למחנה אחד. ועתה, ערב ראש חודש אב תשפ"ג, היינו לשני מחנות.
בגמרא למדנו (ראש השנה ג, א): "וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, אמר ר' אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו".
יודע אני שיהיו מי שיזעקו: חולשה! לא לפחד כלל, "העם דורש רפורמה משפטית". נכון, אסור להיכנע לבריונות ולהבערת רחובות. צריכה להיות רפורמה משפטית. אבל העם דורש פשרה. הרוב המוחלט של העם, הרוב הדומם, הרוב הנורמלי – והדבר מגובה בסקרים אמינים שהתפרסמו – דוחה בשאט נפש את הקוראים למלחמת אחים, וגם את ה"נלחמים עד הסוף". העם דורש פשרה. התורה דורשת פשרה. הרפורמה המשפטית, עם כל חשיבותה, אינה מן הדברים שנאמר עליהם ייהרג ואל יעבור.
יש להקשיב לדברי האלופים, בעלי דעות שונות, אשר כבר ניצחו בכמה מלחמות, ואומרים עכשיו בקול גדול: אסור שב"מלחמה" הזאת צד אחד ינצח. השכל הישר דורש פשרה. העם דורש פשרה.