בקיץ 2005 פוניתי בכח מבית הכנסת בנוה דקלים, בוגר כיתה י"ב שרואה, ולא בפעם הראשונה, אלימות קשה של כוחות הביטחון, מעט רגישות עם הרבה מאד נחישות, בגיבוי מוחלט של התקשורת, הפרקליטות ובתי המשפט.
בשנת 2006 חטפתי עם עוד אלפים רבים מכות אלות בעמונה, חבריי פונו לבית החולים, אני יצאתי בזול – עם נפיחות בראש וכמה צלקות נוספות בלב ובנשמה, ועם חברים המומים שלא האמינו למה שהם ראו למה שהם חוו, האלות שהונפו, הסוסים שדרסו.
למרות הכל ואף על פי כן לא ויתרנו על הזכות, לא עלה בדעתנו לרגע אחד לא להתגייס לצה"ל, לוותר על המצווה, על השליחות שיותר מאשר היא חובה היא זכות נדירה, לשרת את עם ישראל כלוחמים בצה"ל ובמילואים. התגייסנו לקרבי, לסיירות, התמיינו לקורס טיס וליחידות המיוחדות, המשכנו לעמוד בתפילה לשלום המדינה, השלמנו ברגע אחד עם צה"ל שאך לפני רגע עמד בדרכנו לחולות גוש קטיף.
לרגע לא עלה בדעתנו להפסיק לשרת בצה"ל ובמילואים תחת אולמרט, לא עלה בדעתנו לזרוק את החאקי כאשר ממשלת נתניהו הכריזה על הקפאה אכזרית במשך עשרה חודשים בשטחי ארץ אבותינו. לא עלה בדעתנו גרם מחשבה לוותר על שירות המילואים כשבנט חבר לשמאל ולרע"מ. המשכנו כרגיל, התייצבנו לכל קריאה. ישבנו עשרים שעות בבטן אונייה רותחת בדרך לתרגיל בקפריסין, קפאנו בקור בתרגיל גדודי בחורף בגולן, בילינו ימים על גבי ימים בשמירות, במחסומים, במארבים ובאימונים. עשינו ליל סדר בחטמ"ר שומרון, הוקפצנו מהרגע להרגע בתרגיל פתע מטכ"לי, ובאנו. למרות המשפחה, למרות העבודה, למרות הקור המקפיא.
יש משהו מיוחד מאד במילואים: צעירים ומבוגרים, אנשי משפחות עם רווקים, מנהלי חברות עם עובדים זוטרים, וכמובן דתיים וחילונים, אנשי ימין עם שמאל, יחד כתף אל כתף, מתחברים לכמה ימים לקו או לאימון, משילים לרגע את המחיצות, פוגשים זה את זה בגובה העיניים ולא דרך המסכים, ללא תיווך של פרשנים וסוכני כאוס.
הלב כואב מאד, אבל אין ברירה - אם כמה מעטים מכם, אחינו היקרים שמחליטים כמחאה נגד ממשלה נבחרת להפסיק לבוא למילואים - אין ספק שתחסרו לנו מאד, אבל דעו לכם, נסתדר גם בלעדיכם. ההפסד הוא גם שלנו, אבל הוא בעיקר שלכם. מי שמחליט להפוך את זכות שירות המילואים לקלף מיקוח, לא ראוי לעטות את מדי החאקי ואת הדסקית, לא ראוי לשליחות הזו ומוטב שיישאר בביתו. חבל שצה"ל והעומד בראשו לא מבהיר זאת בעצמו – אין מקום לאיומים על צה"ל, אין מקום לפרוטקשן על ממשלה נבחרת דרך הזכות הקדושה של המילואים.
תחסרו לנו. אנחנו בכל מקרה נמשיך לבוא, נסתכן גם בשבילכם, נמשיך לשמור גם עליכם. בכל זאת אתם אחים, בכל זאת זו המדינה גם שלנו גם שלכם, בכל זאת זה הבית המשותף. אנחנו רואים זאת כזכות, כמצווה, גאים להיות פראיירים. היו רגועים, אנחנו נלך גאים למלחמה, גם אם אתם תשבו פה, והלוואי, הלוואי שלא.