השניות בין משנה התורה לשאר החומשים מרגילה את לומדי התורה ושומרי מצוותיה למורכבות וריבוי הפנים, למגוון הטעמים והמשמעויות של דברי התורה.
אילו היה משה רבנו חוזר במשנה תורה באופן מילולי על פרשיות קודמות מן התורה, לא היה כל ענין בספר דברים, שהרי אפשר היה לקרוא את הדברים במקורם. השינויים בפרשיות הנשנות בספר דברים, מחייבים לימוד מעמיק בספר דברים, כדי להבין מה חידש משה רבנו ובמה הוא תורם להבנת החומשים האחרים ולהעמקה בהם. עשרת הדברות הן הדוגמה הבולטת ביותר, שהרי משה מספר מה היה בלוחות שהוריד מהר סיני, והציפיה היא שלא יהיה כל שינוי בין שני תיאורי הלוחות, ובכל זאת, קיימים הבדלים. כבר חז"ל שהתחבטו בבעיה הזאת ואחריהם הפרשנים בכל הדורות, הציעו פירושים שונים ומגוונים.
הפירוש הידוע ביותר נסמך על מאמר חז"ל מפורסם, ששרים אותו בכל שבת ב"לכה דודי": "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". אלא שאפילו מאמר חז"ל זה מתבאר באופנים שונים. יש אומרים שכוונת חז"ל היא שנעשה נס, וישראל שמעו בבת אחת שני קולות שונים. ראב"ע דוחה את ההסבר הזה. הפירוש הפשוט של מאמר חז"ל זה בהקשרו הוא שהתורה מכילה רעיונות מקבילים ואף סותרים, המתקיימים זה לצד זה, בבחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה", אך אין זאת אומרת שנאמרו ברגע אחד.
ראב"ע עצמו טוען שזה "משפט לשון הקודש", שאפשר לחזור על אותו הרעיון בניסוחים שונים, ולפי דבריו, משה רבנו מנסח כביכול באופן מילולי-חופשי את שנאמר בספר שמות. לכאורה, לפי דבריו אין לדעת מהי הנוסחה המקורית שהיתה כתובה על הלוחות שהרי יתכן שגם בספר שמות ניתנת גירסה מעובדת ללוחות המקוריים. יש מי שאומר שהדברות בפרשת יתרו היו כתובות על הלוחות הראשונים שנשברו ועל הלוחות בפרשת ואתחנן מופיעות הדברות שעל הלוחות השניים.
בין כך ובין כך, יהא ההסבר לשניות אשר יהיה, צריך למצוא את הטעם והמשמעות בחילופים שבין הדברות בשמות ובדברים. השינוי הבולט ביותר הוא במצוות השבת, ושם ברור, ששתי המהדורות מייצגות שני היבטים שונים לגמרי של השבת. השבת של ספר שמות, ה"זכור", היא זכר למעשה בראשית, ומטרתה לשמש אות לאמונה של עם ישראל בבריאת העולם.
השבת של ספר דברים, ה"שמור", היא זכר ליציאת מצרים, ומטרתה לשמש יום מנוחה, המביע שחרור מעבדות ומעלה על נס את ערכה של החרות. חז"ל הפיקו גם משמעויות הלכתיות מתוך הכפילות של טעמי השבת. זכור מכוון למצוות עשה, ובראשן הקידוש, שבו מוזכרת בריאת העולם.
שמור מכוון למצוות לא תעשה, שהן המעצבות את השבת כיום שבתון ומנוחה לאדם, זכר ליציאת מצרים. כפל המשמעות של השבת משפיע על סוגיות רבות בהלכה ובאגדה של מסכת שבת ואין כאן מקום לפירוט רחב.
השוני בין הדיברות הוא רק ענף אחד מן ההבדלים שבתיאור מעמד הר סיני, בין פרשת יתרו לבין פרשת ואתחנן. נדגים זאת מפרט אחד,משמעותי בהיקפו.
בפרשת יתרו ישנה הדגשה מרובה על הכנת העם לקראת המעמד, ימי ההגבלה והטהרה ושינון האיסור להתקרב להר.במעמד עצמו, מתוארת העוצמה של הקולות, הברקים, העשן והאש, שהבהילו את העם וגרמו לנסיגתו מן ההר ובקשתם ממשה שיביא לפניהם את דבר ה'.
בפרשת ואתחנן, לא מוזכרים ימי ההגבלה וההיטהרות, ואף לא הגבלת ההר, אדרבה, נאמר במפורש: "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל". וכן: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר...".
משה רבנו מוסיף ומעצים עוד ועוד את עצמת ההתגלות הישירה והאימה שגרמה לעם ישראל לסגת מן הקירבה להר, ומשמיעת דבר ה' ללא תיווכו של משה: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל ... וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:"
לצד התיאור של המפגש העוצמתי בין ההתגלות לבין עם ישראלבפרשת ואתחנן יש בה גם הדגשה מרובה על כך שלא ראו כל תמונה במעמד הר סיני ולכן חובה עליהם להיזהר מפולחן חומרי כלשהו.
"ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם:"
ההבדל בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ הוא, שהראשונים לא הבינו ולא ידעו עדיין מה צפוי להם במעמד הר סיני ומה משמעותה ועוצמתה של ההתגלות הא-להית. לכן היה צריך להזהיר אותם מפני הצפוי ולדרוש מהם להתכונן כיאות למאורע. לא היה צורך לפרט להם בהרחבה את עוצמת ההתגלות שחוו, שהרי הם היו שם ודי היה בתמצית כדי לזכור את גודל המאורע.
לעומת זאת, דור הנכנסים לארץ לא נזקק עוד להנחיות לקראת המעמד, אבל הם היו צריכים לעיבוד מפורט יותר של החוויה, שמבחינתם היתה פחות מוחשית ויותר סיפור היסטורי מן העבר. לכן, משה רבנו מאריך ומבהיר להם את גודל ועצמת המפגש עם הא-להי שחוו אבותיהם, וחלק מהם בילדותם. החשש הגדול המלווה את הדור הזה והבאים אחריו, שהם ינסו לשחזר את החוויה או לתת לה ביטוי מוחשי באמצעות פולחן פסלים ואלילים חלופיים, כפי ששגו אבותיהם בחטא העגל. על כן, סיפור מעמד הר סיני לבני דור הכניסה לארץ מציע הדגשים אחרים ומפיק לקחים שונים מן המאורע הגדול בתולדות האומה.
ככלל, נראה שספר משנה תורה מרגיל את לומדי התורה, מוסרי השמועה ומקיימי מצוותיה, לחשיבה מורכבת. גם המצוות, גם הסיפורים ההיסטוריים וגם האמונות והדעות אינן חד-ממדיות. אנו מתרגלים כבר במהלך קריאת ספר דברים לכך שהתורה ניתנה שבעים פנים, מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ו"אלו ואלו דברי א-להים חיים" ובכך אנו מוצאים עצמנו מוכנים לעולם העשיר של ריבוי פנים ומחלוקות שבתורה-שבעל-פה.