בנוהג שבעולם אדם קרוב אצל עצמו. דואג להגשמה עצמית שלו, לקידום והתפתחות, לקריירה, לפרנסה.
פעמים רבות אנו עלולים לטעות ולשכוח את עיקר מטרת שליחותינו לעולם החולף והדמיוני שאנחנו נמצאים בו באופן זמני. כל כך חשוב לשאת עיניים לגובה, שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה! כל כך חשוב לזכור ולחקוק היטב בתודעתנו את אשר זכינו לראות כאן בעולם הזה קדושים אשר בארץ המה, ולרכז את כל חפצינו בחיים של קדושה ורוממות!
היום, י"ג מנחם אב, הלב הומה וסוער בגעגועים אין קץ בהעלותינו על לבבנו את זיכרון הארי שבחבורה (כפשוטו ממש, בלי שום גוזמה!) חברנו ענק הרוח שניאור שלמה ליבמן הי"ד שנרצח היום לפני 25 שנים בי"ג אב תשנ"ז בהרי השומרון עם חברו הטוב הראל בן נון ע"י אויבינו הפלשתינאצים ערלי הלב הארורים.
אי אפשר לתאר במילים את שהלב מרגיש. לא רק משפחת ליבמן איבדה בן יקר, אלא עם ישראל כולו איבד אבידה ענקית. שלמה היה נשמה של מסירות אדירה למען עם ישראל ארץ ישראל ותורה בעוצמות אדירות שהן למעלה מכל קנה מידה טבעי ורציונלי. נשמתו הענקית היתה מעל קטנות המוחין שרוב העולם שבויים בה במידה כזו או אחרת.
היה מסור כל כולו להסיר חרפה מארצנו הקדושה. חי ממש בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו את קדושת ארץ ישראל ובמיוחד את קדושת נחלת יוסף הצדיק.
שלמה לא השלים עם חילול ה' של מסירת חבלי ארצנו לאויב, אבל גם לא נפל ברוחו. הוא פעל למען נוכחות יהודית בקברו של יוסף הצדיק בשכם בזמנים הקשים ביותר. היה מאיר פנים ומגלה אכפתיות לכל יהודי שהיה פוקד את קבר יוסף הצדיק ודואג לכל צרכו. חרוט בליבי היטב איך כשנסענו באוטובוס לכיוון קבר יוסף שוטרי הרשעות הפלשתינית ימ"ש היו נהנים לעכב את האוטובוס זמן רב, דבר שגרם לנו חלישות הדעת בראותינו את גודל החרפה. באותו זמן ניגש שלמה ליבמן לקדמת האוטובוס, לקח בידו את הרמקול וחזר בעל פה בקול רם ובעוצמה גדולה על דבריו החשובים של בעל התניא הקדוש באגרת הקודש:
"לְהַשְׂכִּילְךָ בִּינָה, כִּי לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ יִשְׁכּוֹן אוֹר ה׳ לִהְיוֹת חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה "בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כוּ׳", דְּהַיְינוּ, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ שׁוּם רָצוֹן כְּלָל בְּעִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה כּוּלָּם, הַנִּכְלָלִים בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ"עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי";
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, הוּא רַק אֱמוּנָה אֲמִיתִּית בְּ"יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית", דְּהַיְינוּ, שֶׁהַבְּרִיאָה "יֵשׁ" מֵ"אַיִן", הַנִּקְרֵאת "רֵאשִׁית חָכְמָה" – וְהִיא חָכְמָתוֹ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת לְשׁוּם נִבְרָא – הַבְּרִיאָה הַזֹּאת, הִיא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, שֶׁמִּתְהַוִּים כָּל הַבְּרוּאִים "יֵשׁ" מֵ"אַיִן" מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּעוֹמֶק הֲבָנָתוֹ, וִיצַיֵּיר בְּדַעְתּוֹ הֲוָויָיתוֹ מֵ"אַיִן" בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע מַמָּשׁ, הַאֵיךְ יַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ כִּי רַע לוֹ, אוֹ שׁוּם יִסּוּרִים מִבָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוֹ שְׁאָרֵי יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, הֲרֵי הָ"אַיִן", שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים וְהַטּוֹב וְהָעוֹנֶג, וְהוּא הָעֵדֶן שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, רַק, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג, לָכֵן נִדְמֶה לוֹ רַע אוֹ יִסּוּרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין רַע יוֹרֵד מִלְמַעְלָה, וְהַכֹּל טוֹב, רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג לְגוֹדְלוֹ וְרַב טוּבוֹ.
וְזֶהוּ עִיקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרָא הָאָדָם, לְהַאֲמִין דְּ"לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ", וּ"בְאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים", וְעַל כֵּן "עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" – הוֹאִיל וְהוּא רַק טוֹב כָּל הַיּוֹם.
וְעַל כֵּן, רֵאשִׁית הַכֹּל, שֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם וְיָגֵל בְּכָל עֵת וְשָׁעָה, וְיִחְיֶה מַמָּשׁ בֶּאֱמוּנָתוֹ בַּה׳, הַמְחַיֶּה וּמֵטִיב עִמּוֹ בְּכָל רֶגַע. וּמִי שֶׁמִּתְעַצֵּב וּמִתְאוֹנֵן – מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט רַע וְיִסּוּרִין וְחָסֵר לוֹ אֵיזֶה טוֹבָה, וַהֲרֵי זֶה כְּכוֹפֵר חַס וְשָׁלוֹם. וְעַל כֵּן הִרְחִיקוּ מִדַּת הָעַצְבוּת בִּמְאֹד חַכְמֵי הָאֱמֶת.
אֲבָל הַמַּאֲמִין – לֹא יָחוּשׁ מִשּׁוּם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם, וּבְכָל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם "הֵן" וְ"לָאו" שָׁוִין אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָואָה אֲמִיתִּית.
וּמִי שֶׁאֵין שָׁוִין לוֹ, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מֵ"עֵרֶב רַב" דִּ"לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין", וְאוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, לָצֵאת מִתַּחַת יַד ה׳ וְלִחְיוֹת בְּחַיֵּי הַגּוֹיִם בִּשְׁבִיל אַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ, וְעַל כֵּן הוּא חָפֵץ בְּחַיֵּי בְשָׂרִים וּבָנֵי וּמְזוֹנֵי, כִּי זֶה טוֹב לוֹ.
וְ"נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא", כִּי עִיקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בִּשְׁבִיל לְנַסּוֹתוֹ בְּנִסְיוֹנוֹת אֵלּוּ, וְלָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, אִם יִפְנֶה לְבָבוֹ אַחֲרֵי "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", שֶׁהֵם תַּאֲווֹת הַגּוּף הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִ"סִּטְרָא אָחֳרָא", וּבָהֶם הוּא חָפֵץ, אוֹ אִם חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ לִחְיוֹת חַיִּים אֲמִיתִּים הַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מֵ"אֱלֹקִים חַיִּים".
וְיַאֲמִין שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא חַי בָּהֶם, וְכָל צְרָכָיו וְכָל עִנְיָנָיו מִשְׁתַּלְשְׁלִים בֶּאֱמֶת בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּתֵיהֶם שֶׁלֹּא מִ"סִּטְרָא אָחֳרָא", כִּי "מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" וְ"אֵין מִלָּה כוּ׳" וְאִם כֵּן, הַכֹּל טוֹב בְּתַכְלִית רַק שֶׁאֵינוֹ מוּשָּׂג.
וּבֶאֱמוּנָה זוֹ בֶּאֱמֶת, נַעֲשֶׂה הַכֹּל טוֹב גַּם בְּגָלוּי, שֶׁבֶּאֱמוּנָה זוֹ שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהָרַע הַנִּדְמֶה בְּגָלוּי, כָּל חַיּוּתוֹ הוּא מִ"טּוֹב" הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵינָהּ מוּשֶּׂגֶת, וְהִיא הָ"עֵדֶן" שֶׁלְּמַעְלָה מֵעוֹלָם־הַבָּא, הֲרֵי בֶּאֱמוּנָה זוֹ נִכְלָל וּמִתְעַלֶּה בֶּאֱמֶת הָרַע הַמְדוּמֶּה בַּ"טּוֹב" הָעֶלְיוֹן הַגָּנוּז:"
זכורני איך שלמה הפיח בנו באותו זמן מתסכל רוח חיים חדשה ועידוד כה חשוב!
אשרינו שזכינו שה' שתל בדורנו כזו נשמה ענקית! הוא היה ממש כמו "פצצת תאורה" לחושך התודעתי אשר יכסה ארץ. אור של גאולה לשבי תודעתי שפל וגלותי!
הלוואי שנזכה לראותו במהרה בתחית המתים. הלוואי שנזכה גם לקיום הבטחת ה' לרחל אמנו כפי שמובאת בתפילת חכם יהודה פתיה זצ"ל: "וְלֹא אֶדּוֹם עֲדֵי אֶקּוֹם דְמֵי עֲבָדַי הַנִשְׁפָּכִים – וּבִזְמַן קָצֵר אֶהְיֶה קוֹצֵר וּבוֹצֵר כָּל הָרְשָׁעִים – אֶגְזוֹר אַבְנָא תַּמְחֵי צַלְמָא וְתַדִּיק יָתֵיהּ לִרְסִיסִים – וְאֶפְתַּח תֵּיבוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁל נִשְׁמוֹת הַבְּלוּעִים – קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי וְלִבְשִׁי בִּגְדֵּךְ הַיְקָרִים – גַּם קוֹל עַמִּי וּלְאֻמִּי הֵם מִתְוַדִּים וְאוֹמְרִים – אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ עֲשֵׂה נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ – זָכְרֵנו ה’ בִּרְצוֹן עַמֶּךָ"