עבור בנצי אוירינג, מפקד זק"א ירושלים, היממה האחרונה מעלה לו זיכרונות מצמררים במיוחד. הוא היה ראשון המסתערים על מלאכת ההצלה לאחר הפיגוע המזוויע בקו 2 לפני עשרים שנה שגבה חיי 23 בני אדם.
היום, עשרים שנה אחרי, הוא חזר לרגעי המוות וגולל את שאירע באותה שעה מחרידה.
"באותו ערב" הוא סיפר בראיון למוישי וויסברג, עורך 'בחדרי חרדים', "היה אירוע גדול של זק"א, הבאתי עמי גם את בני שהיה אז בן תשע יעקב יצחק. כשהסתיים האירוע, יצאתי משם כדי לחזור לביתי שנמצא באזור רחוב שבטי ישראל. הייתי צריך לעבור בדיוק באותו מסלול של קו 2 כדי להגיע הביתה. זה היה המסלול ברחוב שמואל הנביא".
"אבל מה, בדרך ראיתי מישהו שביקש טרמפ לכיוון שלי, עצרתי לו. אחר כך היה עוד מישהו שביקש טרמפ והיה צריך לאזור קרוב ולקחתי אותו גם. וכך עצרתי לדקות ארוכות ויקרות, וכשסוף סוף הגעתי לרחוב שמואל הנביא אחרי כמה דקות שמעתי רעם גדול. מטרים ספורים לפניי, אולי שלושים או עשרים מטר סך הכל.
יצאתי מיד החוצה והרחתי את הריח של הפיצוץ ואנשים רצים, בורחים לכיוון שלי וצועקים בבלבול. רצתי נגד זרם האנשים שנמלט. חששתי ולא רציתי שהילד שלי יצא גם וירוץ אחרי אבל זה היה עניין של שניות. רצתי ואחרי רגע היינו מול האוטובוס שעלה באש ועשן וכל המראות הנוראים. ילדים. תינוקות בוכים. אנשים מדממים".
אוירינג סיפר על רגע קשה במיוחד שעבר עליו: "מיד קלטתי את האירוע. אבל הילד שלי כיסה את עיניו בידיו והחל לצעוק: 'אבא, אבא, בוא נלך הביתה, בוא נברח'. נקרעתי. זה רע מאוד שהוא שם. אבל אני חייב להציל חיים. ביקשתי משני אברכים שהיו עמי שייקחו אותו וישימו אותו במכונית ויחכו אתו עד שאשוב".
"זה היה נורא. טבח ממש. הרבה ילדים. אנשים זועקים לעזרה. כל כך הרבה ילדים מדממים, מוטלים על הרצפה. היו כמה פצועים שכולם צעקו לעזרה וביקשו להתפנות מיד לבית-החולים. במקרים כאלה דווקא אלה שהם יחסית פחות פצועים רצים לחפש עזרה. אנשים הביאו לי כמה תינוקות לטפל בהם. בדקתי במהירות את הפצועים כדי לבדוק מה יותר דחוף".
אוירינג סיפר על הסצנה שתפסה את עדשת מצלמות כלי התקשורת בארץ ובעולם. "הייתה תינוקת אחת בת כשנה וחצי, עם פגיעת ראש שלא נשמה. לא היה לה דופק והיא הייתה ללא הכרה. ואני טיפלתי בה קודם. מיד הנחתי אותה בזהירות על הרצפה לרגלי האוטובוס הבוער, לא הספקתי אפילו לשים כפפות, רק חשבתי מהר להציל. הנשמתי אותה בזהירות כדי לא לפגוע בחוט השדרה שכנראה גם נפגע".
"הלסת הייתה ממש מכווצת בעווית" סיפר בנצי, "ועמלתי קשה לפתוח את דרכי הנשימה. זה נורא להנשים תינוק. נהיה קר בכל הגוף מזה. אחרי כמה דקות החייאה בפה, השתמשתי ב'פוקט מאסק' שהיא מסיכת הנשמה אישית. היא התחילה לנשום והדופק חזר לפעול".
"באותו רגע היה לי רגע של תודה שריבונו של עולם החזיר את החיים לעוד נשמה יהודית. הרמתי אותה ורצתי לפנות אותה עם אמבולנס מד"א לבית החולים. החזקתי אותה כל הדרך על הידיים כדי לוודא שלא תיפגע מטלטולי הדרך. מיד אחרי הפינוי חזרתי להמשיך לסייע ולהגיש עזרה ראשונה".
בנימה אישית הוסיף אוירינג עשרים שנה אחרי, "זה לא קל. המראות לפעמים קשים. בפיגוע בקו 2 היו דברים מחרידים אבל ברגע שאתה מגיע לזירת אירוע אתה שוכח מהכל, כדי להציל כמה שיותר אנשים. אסור לעבוד עם רגשות בזמן אירוע שכזה. העובדה שמדובר בילדים ובתינוקות הופכת את המשימה לקשה יותר".
"בני האדם שווים, ולא משנה אם מדובר בתינוק או במבוגר. בפיגועים הללו נמצא מלאך המוות, מנסה לקחת. אני חייב ללחום בו. לגנוב עוד נשמה. שיברח. זו מלחמה שבה צריך להציל את כולם אבל אין ספק שבזמן טיפול בילד, יש לפעמים יותר רגש. נעשה לך קר בכל הגוף".
כזכור, בפיגוע שאירע בפינת הרחובות שמואל הנביא ומשה זקס נרצחו 23 אנשים, בהם 7 ילדים, ונפצעו למעלה מ-130.
המחבל ראאד מיסק קיבל סיוע מחוליית חמאס של ערבים ממזרח ירושלים שדאגה להסעתו למקום הפיגוע, להסוואתו כחרדי ולחימושו בחגורת הנפץ. צעיר ההרוגים היה בן 3 חודשים מניו יורק.
ההרוגים: מרים אייזנשטיין בת 20, יעקב בינדר בן 50, אברהם בר-אור בן 12, בנימין ברגמן בן 15, פייגא דושינסקי בת 50, שמואל וולנר בן 52, פרומה רחל וייץ בת 73, רבי אליעזר ויספיש בן 42, שמואל זרגרי בן 11 חודשים בלבד.
גולדי טויבנפלד בת 43, אלי טויבנפלד בן חמישה חודשים, מנחם לבל בן 23, מרדכי לייפער בן 27, אלישבע משולמי בת 16, תהילה נתנזון בת שנתיים, רבי חנוך סגל בן 65, לילך קרדי בת 22, יששכר דוב רייניץ בן תשע, רבי שלום מרדכי רייניץ בן 48, חווה רכניצר בת 19, מריה אנטוניה רפאלס בת 39 וליבא שורץ בת 53 הי"ד.