כמה נורא זה כאשר האדון אותו עבדת שנים כה רבות, נתת את חייך כדי למצוא חן בעיניו, ואינך מוצא שום טעם אחר לחייך מלבד לגרום לו קורת רוח – מכה אותך נמרצות, תוך חירופים וגידופים.
אפשר להבין מדוע התורה נתנה לו 'פיצוי' על עוגמת הנפש ושיחררה אותו לחופשי. "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ – לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי – יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כא, כו-כז).
אך במבט עמוק יותר, אולי ניתן להבין כי אין זה רק פיצוי, אלא תהליך מוכרח: עד שלא יכה אותך האדון מכות נוראות, לא באמת תצא לחופשי. שהרי כמה עבדים משוחררים מסתובבים חופשי בעולם ומחפשים למי להשתעבד. לא די בגט שחרור כדי להיות אדם חופשי.
צריך להשתחרר גם מהעבדות הנפשית, וזה כבר קשה מאוד. רק כאשר אתה לומד על בשרך (ונושא צלקת למזכרת) כמה האדון כבר לא רוצה בך – ישנו סיכוי שתפתח עצמאות אישיותית.
בדברים אלו שבתי להרהר השבוע כשארגון 'תורת לחימה' חשפו שקופית מחרידה מתוך מצגת בקורס מג"דים, הדנה במה שמשותף לציונות הדתית ולחמאס. מיד חשבתי על עשרות הסרוגים שנחשפו לתכנים כאלו ודומים להם, בלעו את העלבון הצורב ונשכו שפתיים. מה לא נספוג כדי 'להגיע רחוק' (ואז להיחסם בגלל מוצאך ודיעותיך). אף אחד לא קם ולא זעק על השפל המקומם הזה. על ביזוי הקדושים בני הציונות הדתית שהושוו למחבלים הארורים רוצחיהם. כמה נמוך עוד צריך לרדת כדי שנתעורר? כמה מכות עוד נקבל עד שנצא לחופשי?
הגירוש מגוש קטיף, עמונה, פינויים אלימים, מעצרים מנהליים, תיקים תפורים, אהוביה סנדק, אכיפה בררנית, ימ"ר ש"י, עמירם בן אוליאל, יחיאל אינדור והרשימה עוד נמשכת. כמה מכות עוד נספוג עד שנבין שלא משנה מה נעשה – האדון פשוט לא סובל אותנו?!
הוא לא סובל אותנו כי אנו מזכירים לו בדיוק את מה שהוא מנסה לשכוח: את שורשיו, את ערכיו המחייבים. את ברית הגורל הנצחית שלו עם עמו, ארצו ותורתו. אפילו החרדי מאיים פחות. אך הציוני דתי הוא משיחי, הוא לא מסתפק בתורה פרטית, אלא רוצה לכונן כאן מדינת הלכה עם בית מקדש. ועוד בחוצפתו הוא בא אלי לתל-אביב לדבר איתי, מנסה למצוא חן. חוצפן פאשיסט.
לא קל להיגמל מהאובססיה למצוא חן בעיני האדון החילוני-שמאלני. זה מושרש עמוק מאוד בDNA הדתי לאומי. בתור מי שניסו להיות מקף וגשר, וניסו להסביר לציונות החילונית שבאמת גם היא בתוכיותה כולה קודש, אט אט חלחלה אצלנו התפיסה כי עיקר הכל זה: 'להיות רלוונטיים'. אפילו המושג 'קידוש השם' סולף וגויס לטובת הדת החדשה: אם 'הגעת רחוק' ואתה קצין בכיר/עיתונאי בכיר/שר/ראש ממשלה, ובנוסף אתה גם דובר אנגלית ו'עובר מסך' – אז זהו 'קידוש השם' (ולא מעניין כמה שומר תורה ומצוות אתה). אך אם אתה לא חביב האליטה החילונית – זהו חילול השם. הבנתם? הציונות-הדתית הפכה לדת-הציונות (החילונית).
איך זה קרה לנו?
דומה כי התברברנו בניווט, והמטרה התחלפה לנו וגם הדרך. מתוך האובססיה לקרב את אחינו החילוניים לתורה ולדבר השם, התפתחה אצלנו תופעת-לוואי והיא לקרב את החילוניים אלינו. מה זה משנה אם בשל כך 'שיפצנו' קצת את היהדות בשביל שתתאים לתרבות הפרוגרסיבית? העיקר שאוהבים אותנו.
כאשר אתה מגמד את האמת שלך כדי להיות רלוונטי, אתה לא מקרב, אתה מְרַצֶּה. אתה הופך לעבד נרצע למה יגידו עליך, ומנהל את חייך באופן שישביע את רצון האליטה. האדון לא באמת רוצה בקרבתך, אלא רק בהמשך עבודתך. והיה ותעיז להמרות את פיו ולנצח אותו בבחירות, הוא יכה אותך נמרצות. כך למשל אומר הרב לטייסים: "אנחנו לא מוכנים לוותר עליכם!" בעוד הם אומרים: "אתם לא האחים שלנו!".
עם שאר מאפייני דורנו, דור העקבתא דמשיחא, מסרו לנו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז א). אולי הכוונה נכונה גם לייאוש שמתייאשת האליטה המייסדת מן הציונות הדתית, שייאוש זה גופו, עם המכות הנלוות אליו, הוא פתח-המילוט שנפתח בשבי-התודעתי שלנו, הקורא לנו לצאת לחופשי.
פרעות תשפ"ג שייזכרו כמלחמת האליטה הפריבילגית ברוב הדמוקרטי הציוני, הן הזדמנות שאסור לפספס לצאת לחיים חדשים. חיים של זקיפות קומה לאומית, של ציונות אמונית עמוקה ולוהטת, הנובעת מערכי הנצח של עמנו. לא נגמגם, ולא נתנצל. מדינת ישראל לא שייכת למערך או לתנועה הקיבוצית, אלא היא מדינתו של הקב"ה, מדינתו של עם ישראל.
סיימנו להתכופף ולספוג. הנערים שנגררו מחולות גוש קטיף, וספגו מכות רצח בעמונה, גדלו והיו לאנשים. הם משיחיים, ואין להם שום כוונה להתנצל על זה. עכשיו תורם.