כשדוד (דוכי) כהן היה תלמיד כיתה י' בישיבה לצעירים בירושלים, חבר הראה לו את הכריכה של "אורות התשובה" בביאור הרב ראובן ששון (במהדורה הישנה) והסב את תשומת ליבו לפס ירוק של עיטור שנמתח לאורך הכריכה.
הפס הזה "הושאל" מכריכות הספרים הקלאסיות של הרב קוק (שמכונים בעגה הישיבתית "הש"ס הלבן") והוצב על הכריכה כמעין תזכורת קטנה.
"זה הרשים אותי ממש", אומר כהן בשיחה עם ערוץ 7. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את הכוח של ציטוט באמנות. את המשמעות שיש ללקיחת דימוי או דוגמה קיימת ממקום אחד ולתת לה חיים חדשים בנקודה אחרת. אז גם הבנתי כמה דוגמאות שאנחנו לא תמיד מייחסים להן יותר מדי חשיבות יושבות אצלנו בפנים ואם אנחנו נותנים להן לרגע תשומת לב - הרבה דברים יכולים לפרוץ החוצה".
לאחר סיום הלימודים בישיבה לצעירים ולאחר מכן בישיבת ההסדר בעתניאל, פנה דוכי ללימודי אמנות גבוהים בבית הספר הדתי לאמנות פרדס (שנסגר השנה). הוא עסק שם בעבודות האמנות שלו, אבל העיטור של הש"ס הלבן חזר ועלה בהן פעמים רבות.
"יש בעיטור הזה משהו משחקי. אצל אנשים מסוימים הוא מאוד מזוהה וישר מתחבר אצלם למטענים שהם כבר מכירים, אבל גם מי שלא מכיר - מקבל עיטור יפה של עלי זית ולא שואל עליו יותר מדי שאלות. אחרי הכול, עלי זית במרחב שלנו זה אך טבעי".
אבל עד היום היצירות של כהן נעשו בעבודת יד, כאשר מכל עבודה היה עותק אחד בלבד. "אני מציג עבודות בתערוכות ואנשים גם רואים אותן באינטרנט וברשתות החברתיות, ואפילו גם קצת קונים. אבל בסוף יש גבול לכמה אנשים נחשפים לעבודת אמנות יחידה, בטח במגזר שלנו שלא מעלה על נס ביקורים במוזיאונים ובגלריות לאמנות ורכישת עבודות אמנות, ואמנות פלסטית נשמעת לו לפעמים רלוונטית בדיוק כמו דיון על הקפאת דולפינים".
"אז הפעם החלטתי להגשים חלום שדוגר לי בראש כבר כמה שנים ולייצר וואשי טייפ של הפס הלבן, ולך תדע, אולי זה ידביק עוד חלקים בציבור שלנו ויגרום להם לצרוך אמנות בעוד צורות". וואשי טייפ - נסביר כבר עכשיו למי שלא מעורב בעולם היצירה והעיצוב - הוא נייר דבק יפני העשוי מנייר אורז וניתן להדפיס עליו עיצובים שונים ולהשתמש בו לקישוט.
"הרעיון ישב לי בראש כמה שנים, אבל חשבתי שזה בטח מורכב מדי לביצוע וגם שתכל'ס זה לא משהו שיעניין אף אחד. אבל היו כמה אנשים בשנים האלו שסיפרתי להם על הרעיון כפנטזיה שיש לי ואולי אממש יום אחד - והם נתנו רוח גבית מאוד נחמדה. בחודשים האחרונים הכרתי בטוויטר קבוצת חברים ביינישים, ושניים מהם, אוריאל קורל והלל הרטמן, ממש עזרו לי להפוך את החלום הזה למציאות ולהבין שיש לו קהל".
התגובות לוואשי טייפ מגיעות מכיוונים שונים ומעניינים: "אנשים עפים על זה. קודם כל על הרעיון - גם אם חלקם לא רוצים לקנות בפועל, הם אוהבים שמישהו יצר את זה ושזה קיים בעולם. קהל הקונים והמגיבים נע מאנשים שמזהים את עצמם כיראי שמים מאוד, מהקצה היותר חרד"לי של הסקאלה, שמבחינתם הפס הוא אסוציאציה מובהקת לפסקאות שהן חלק מהחיים שלהם ממש, ועד אנשים שרחוקים מהעולמות האלו ביומיום, אבל אחרי שקיבלו הסבר התלהבו על הרעיון או סתם אהבו את הדוגמה".
"ואנשים לא קונים את זה סתם כדי לשים במדף עד כי יבוא שילה, שזה גם אחלה, אלא מדביקים את הדבק במקומות שונים ומשונים ומעלים תמונות לרשתות החברתיות. עד כה קיבלתי תמונות שלו על ספרים שונים, על כלי בית, רהיטים, כלי כתיבה, סימניות, ואפילו חיילים שמדביקים את זה על ציוד בבסיס. מה שקרה עם זה הוא שאנשים שרחוקים מאמנות בחיי היום יום שלהם מסתובבים בעולם והופכים את החפצים שלהם ליצירות אמנות. אותי זה מרגש".
