במאורע שהוא חסר חשיבות פוליטית התמזג, בימים האחרונים, השריד הפוליטי המאורגן האחרון של תנועת הציונות הדתית המפוארת - המפלגה המכונה "הבית-היהודי" - עם מפלגת "הציונות הדתית". הגוף הפוליטי המאוחד זכה לשם "המפלגה הדתית-לאומית-הציונות-הדתית".
האיחוד הזה לא ישנה דבר בפוליטיקה אבל הוא בעל משמעות סמלית. הזרם רעיוני שהמסגרת הפוליטית שלו מתכנה "הציונות הדתית", ומתיימר לייצג את ערכיה, בולע את המפלגה שבעבר ייצגה את הציונות הדתית בתפארתה. ההשתלטות העוינת הפוליטית על מה שהיה פעם מותג שסימל אחדות, ממלכתיות ומתינות דתית ופוליטית הושלמה. המותג, בהוראתו המקורית נלקח שבי בידי דרך רעיונית אחרת. אבל דרכה של הציונות הדתית וערכיה קיימים, ואנחנו, הציונים הדתיים הממלכתיים נמשיך ללכת בה.
לפני כמה ימים נתקלתי ב"ספר הציונות הדתית". שני כרכים עבי-כרס שנערכו על ידי יצחק רפאל ושלמה זלמן שרגאי, מנהיגים ציוניים דתיים, לרגל 100 שנות ציונות דתית, ויצאו לאור בשנת 1977. מבין דפיהם המצהיבים של הכרכים נגלתה הציונות הדתית בתפארתה. עמוסה בהגות דתית שמכילה שונות, התיישבות בכל ארץ ישראל, גם זו שלא מעבר לקו הירוק, ואנשים ששלמות העם חשובה בעיניהם לא פחות משלמות הארץ.
הספר הזה ורבים נוספים מבטאים הגות ציונית-דתית, שמשלבת מקורות רוחניים מגוונים; הנהגה דתית ורבנית שלא רק "הש"ס הלבן" נר לרגליה; ורצון ללכת בדרכו של הרמב"ם וגדולי עולם נוספים ולהפוך את נכסי הרוח של ההומניזם המערבי לחלק מעשיר וחיוני מהעולם הרוחני של האדם הדתי השלם.
הציונות הדתית הזו היא שהיתה קן-השילוח עבור חלק ניכר מבני הציונות הדתית שבחרו לעמוס על גבם, לאורך העשורים האחרונים את האחריות למשא המדינה. אלו שמשולבים היום בארגוני ביטחון, משרדי ממשלה, באקדמיה, במדע, בהתיישבות, בתעשייה, בארגוני החברה האזרחית, בתקשורת ובתרבות. כל אלו שלמדו במוסדות החינוך של הציונות הדתית, לפני שחלקם עברו המרה לחרד"לות, לראות בנו, בני הציונות הדתית, גשר.
גשר בין עולמות רוחניים ותורניים, שבמאמץ אינטלקטואלי שנמשך מזה דורות בונים תפיסת עולם יהודית שורשית שלא מוותרת על לימוד התורה לעומקה, על קיום מצוותיה, אבל גם על חיבור לעולמות אינלקטואליים שמחוץ לה. גשר בין עולמות ערכיים המתגוששים בזירה הציבורית בישראל, ודרך חיים שלא מתפשרת אבל גם לא בוחרת בקצוות. גשר בין קבוצות בחברה הישראלית שקיצוניה, חילונים קיצוניים מצד אחד ודתיים קיצוניים מהצד האחר איימו להכריע אותה שוב ושוב.
הציונות הדתית היא לא פשרה. הגשר לא רק מתווך בין עולמות. הוא היה ועודנו ראש גשר. חלוץ לפני המחנה. כזה שמוביל בדרך יחודית שמצליחה להתיך תפיסות מתנגדות לתוך תפיסת עולם אחת. כזה שרואה בממלכתיות במשמעותה הבן-גוריונית ערך בעל משקל גם אל מול ערכים חשובים אחרים. כזה שרואה בקיום של זהות יהודית-דמוקרטית מורכבת ומאוזנת משימת הדור, ודרך המלך בקימום הריבונות היהודית המתחדשת בארץ ישראל. כזה שגזענות ושנאת אחר רחוקים ממנו וזרים לו והוא רואה בהם רעל שעלול להכריע כל קבוצה בהם הוא מפעפע.
אל מול אלו, דומה שזרם שמרני-לאומני וקיצוני שייצוגו הפוליטי ב"ציונות הדתית" מהווה תמונת ראי מושלמת. קבוצה שמנהיגיה מבקשים לקדם שלטון שביסודו הפרדה על בסיס אתני. שחברה לממשיכי דרכו של מאיר כהנא. שהחזון שלה עבור מדינה יהודית הוא הקמת מדינת הלכה על חורבות הערכים הדמוקרטיים. שהמדיניות הביטחונית שלה מבקשת ליישם את הפסוק המקראי "עין תחת עין", כפשוטו, בניגוד למהלך הפרשני הדתי בן אלפי שנים.
ששלמות העם, משנית בעיניהם, נוכח שאיפתם לממש את תפיסת עולמם. שהממלכתיות נרמסת על ידם. שהתורה שהיא נר לרגלי רבים מהם, שוללת כל תפיסת עולם אחרת, ושהערכים המערביים וההומניסטיים, על תפארתם, הם בעיניהם עגלי זהב שצריך לנתץ.
כל אלו גורמים לרבים שרואים עצמם ציוניים דתיים תחושת אי נוחות גדולה. רצון לבדל את עצמם מהתנועה הרעיונית הקיצונית שמתיימרת לייצגם. תחושה שהכיפה הסרוגה שלהם, שפעם חבשו אותה בגאון, הפכה, בשל ההשתלטות העוינת הזו בעיני רבים מהישראלים, לסמל לקיצוניות. שהיא כבר לא מייצגת אותם. התחושה הזו מובנת.
אבל זה לא הזמן לחשות, וודאי לא לוותר. ערכיה ודגליה של הציונות הדתית הממלכתית רלבנטיים היום מתמיד. החברה הישראלית זקוקה לערכיה האמתיים, למתינותה, להנהגתה השקולה, יותר מאי פעם בעבר. הפקרת הזירה לקצוות, משני הצדדים, היא הסכנה האמתית למדינת ישראל.
לכן, אולי השם הסמלי "המפלגה-הדתית-לאומית-הציונות הדתית" נלקח שבי וחלק מהציבור נטש את הדרך, אבל הערכים, ורוב המזדהים איתם ועם הדרך, עדיין לא מוותרים על המהות. והיא שתשרת את העם והארץ ותמשיך להוביל את ישראל, לצד בניה הטובים האחרים.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'