שופטים במבחן האתיקה

אתיקת השופטים עברה ברבות השנים לא מעט שינויים והתאמות. הנשיא מאיר שמגר פרסם בשנת התשנ"ג-1993, את הכללים הקרויים כללי אתיקה שיפוטית, עליה שקדו חברי הוועדה, כולם שופטים מכהנים ושופטים בדימוס.

מסמך האתיקה שיצא מפרי ידם, מתייחס למעמדו של השופט, לתפיסת תפקידו ולאיסורים וההיתרים החלים עליו בשבתו בדין.

תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו על פי כללים אלו הוא שהקהילה תרכוש אמון לרשות השופטת, תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט ותקבל עליה את הכרעות דין. זאת ועוד, על פי נוסח האתיקה עליה שקדו נכתב במפורש כי, בהכריעו בדין, מחובתו של שופט לפעול ביושר ובהגינות, לשוויון הכל לפני החוק, ולהקפדה על התנהגות שיש בה כדי לקיים ואף להגביר את האמון בשיטת המשפט בכלל ובמעשה השפיטה בפרט.

יש שיאמרו כי מרגע שהוענקה לשופטים גלימת השיפוט, פחות ופחות מעניינת אותם דעת הציבור עליהם ועל האופן בו הם ממלאים את תפקידם. החוק שמתוקפו הם הוסמכו לשבת בדין, משמש אותם כעיסה אותה יוכלו ללוש כרצונם, על פי פרשנותם ותפישתם האישית, כדי לבצר את מעמדם כרשות עליונה, מעל הרשויות המחוקקת והמבצעת.

העתירות בהן ידון בית המשפט העליון בחודש הקרוב הם מבחן ההוכחה האחרון לטענה זו. בבקשם לדון בחוקי יסוד, על אף שהמחוקק לא התיר להם זאת ולעסוק בדרישה להוצאת ראש הממשלה לנבצרות, הם חותרים לביטול הענף הדמוקרטי המרכזי עליו אנו יושבים, לפיו העם הוא הריבון הבוחר את נבחריו ולא בית המשפט העליון, חשוב ככל שיראה עצמו.

גם להרכב השופטים ולעמדות הפוליטיות אותן הם מביאים לכס השיפוט יש חשיבות במבחן זה של אמון הציבור בהם כיושבים בדין. נקיי כפיים וללא משוא פנים וניגוד עניינים. על פי האתיקה שניסחו, על השופט לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא לכיר פנים. ברם, גם כשמתברר כי השופטים נתפסו בקלקלתם, והפרו את כללי האתיקה שהם עצמם ניסחו, אין הדבר מניא אותם מלהמשיך לעשות כן. כך ראינו בעתירה בדבר ניגוד העניינים בו מצויה נשיאת בית המשפט העליון חיות והדרישה לפסול עצמה מלשבת בדין בסוגייה, הואיל והציגה את עמדתה קבל עם ועדה, נדחתה בזלזול משווע.

בדרישה להקפדה על אי-משוא פנים במשפט, מצופה מהשופט לנהוג בבעלי הדין בשוויון. לא יישא פני דל ולא יהדר פני גדול. לא יסביר פניו לאחד וירע פניו לאחר, ישפוט בדעה נקיה ולא יגלה דעה קדומה או משוא פנים. זאת ועוד, אסור לשופט לשבת בדין אם בשל אופיו או עברו יש לו דעה קדומה כלשהי נגד אחד הצדדים או נגד מה שהוא מייצג בעיניו. וכן, אסור לשופט לשפוט אם הצטרפו מספר נסיבות אחרות העלולות לפגום במראית העין למשפט הוגן. בפועל כך מסתבר, הציבור כבר יודע מהי הדעה הקדומה בה מחזיקים השופטים.

מתכנסים יחד שבועיים לפני המשפטים המדוברים השופטים עמית ופוגלמן מחוץ לכתלי בית המשפט עם שופט בדימוס מזוז, כפי שתועד ופורסם בערוץ 14. יש שישאלו, שמא המפגש נועד לדיון מקדים ביניהם או לתיאום החלטת פסיקה אחידה, עוד בטרם שמעו את דעת הצדדים? מה שמחדד את השאלה יותר הוא מדוע בקשת נציגי הממשלה בדין לדחות את מועד המשפט לביצוע הכנה ראויה נדחה על ידם ומנגד, אחד מהעותרים, מתנהל בבית המשפט העליון כבביתו. האין כלל כזה באתיקה שנוסחה על ידם לפיה, שופט יהיה מופת לכיבוד החוק בכל אשר יעשה?

חמור ועצוב כאחת, לראות את עזות המצח של שופטי בג"ץ, והנשיאה בכללם, בהפירם את כללי האתיקה, בכל הנוגע למנועות בישיבה בדין. בהתייחס למניעה משבת בדין, נכתב כי צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת, ימנע מהשופטת לשבת בדין זה. האמנם הנשיאה חיות לא הכירה כלל זה, כשהפנתה בעלי דין לגישור אצל חברה שלה, ישבה בדין בתיקים של חברות, שבעלה מייצג? ומי שמתיימר להחליפה. השופט עמית.

האם אף הוא לא הכיר כלל זה כאשר דן בשורת תיקים בהם היו אינטרסים כלכליים משמעותיים לחברות שבהן אחיו וגיסו מכהנים בתפקידים בכירים, למרות שהחברות הללו מופיעות ברשימת המניעויות שלו, כפי שפורסם ע"י קלמן ליבסקין בעיתון מעריב? קשה התנהלות זו, גם אחרי ההסברים שמסר השופט בתגובה, מהם ניתן ללמוד כי מי שיחליט לבסוף אם מי שצריך לפסול עצמו מלדון בהליך מסוים הוא השופט עצמו. הוא יקבע מה מותר ומה אסור, ואם יקבע שהדבר מותר, משמע שזה בסדר.

אמנם, לגיטימי שבית המשפט העליון, כמעוז העליון של הצדק, יוכל לבלום חוקים עוקפי בינה ודעת ולבטל חוקים שהם בלתי חוקיים בעליל, לצד תפקידו השגרתי לתקן פסקי-דין לקויי למידה ושפיטה של הערכאות שמתחתיו. אולם השימוש בסמכות זו בכוחנות ובהיעדר סמכות בחוק, כדי לשרת אז'נדה פוליטית הומוגנית של חבריו וכדי לבצר בעזרתה את מעמדו כשליט העליון של המדינה הוא בהחלט הפרה בוטה של כללי האתיקה להם הוא מחויב לפיה, שופט ייראה כמי שהפר כלל מכללי האתיקה לשופטים, אם התנהגותו בניגוד לכללים עולה כדי התנהגות של שופט שלא כהלכה במילוי תפקידו, או כדי התנהגות שאינה הולמת את מעמדו של שופט בישראל ורשאי הציבור להגיש על כך קובלנה. שכן, אפשר לערער על החלטתו של "הבלתי-פוסל שאינו רואה את מומו"

בהביננו כי כגודל הציפייה למשפט צדק וליושרה השופטים היושבים בדין גם גודל האכזבה, טוב תעשה הממשלה אם תבטל את חוק כבוד האדם וחרותו, שחוקק בשלושים ושניים תומכים בלבד (בניגוד לנדרש כי כחוק יסוד יאושר רק בששים ואחת תומכים) ממנו נטלו השופטים את חירותם להפוך לשליטים העליונים של המדינה, כאילו הייתה הממלכה שלהם ולהביא להגשמת התפילה: "השיבה שופטנו בראשונה ויועצנו כבתחילה".