אחת הנוסחאות בה התהדר נתניהו בניהול מדיניותו מול הפלסטינים, לבד מ'יתנו-יקבלו' היא 'הפרד ומשול' שמשמעו, לבודד רכיב אחד מהמשוואה כדי להצליח להתגבר על שאר הרכיבים ולהבטיח בכך את דחיית ההכרעה בסוגיית 'שתי מדינות לשני עמים'.
ככה, חשב נתניהו, נראה לעולם שאנחנו לא דוחים את החתירה לפתרון הסוגייה הפלסטינית מחד ולא מתקדמים בהובלת מהלכים לקידומה מאידך.
נתניהו יישם את הנוסחה הזו בהפרדה בין הפלסטינים בעזה לפלסטינים ביהודה ושומרון.
בואו נודה, לא היה קל להתנגד לנוסחה שאפשרה לנו כאן חיים של פריחה ושגשוג, לצד המשך התעלמות מרצון הפלסטינים למדינה משלהם.
הרי על פי אותה נוסחה, אפשר לזרוק להם פירורים בדמות כספים, וייצור מקומות תעסוקה, לצד הנחת רטיות על העיניים ואטמים באוזניים, לצורך התעלמות מהמהלכים שהפלסטינים קידמו בחו"ל נגד ישראל, כדי לכפות עלינו את הקמת המדינה הפלסטינית למורת רוחנו, התעלמות מבעבוע הטרור ברחובות הפלסטינים, התעלמות מההשתלטות הפלסטינית על שטחי C ובנייה ערבית בהם והתעלמות מההתעצמות הצבאית שלהם בחסות ארצות הברית.
הרטיות ואטמי האוזניים סייעו למקבלי ההחלטות בישראל להתעלם גם מההצהרות של ערביי ישראל, כי גם הם פלסטינים ומנבחרי הציבור שלהם בכנסת ישראל, שייצגו על הדוכן את הסוגייה הפלסטינית, במקום את זכויותיהם האזרחיות של ערביי ישראל.
השביעי באוקטובר היה הוכחה לא רק לכישלון הנוסחה הזו, ביחסים בין ישראל לפלסטינים, כי אם גם קריאת השכמה לשבירת פרדיגמות והיפרדות מקונספציות שעוד נכונו לנו.
מוכים וחבולים מגודל האסון בשבעה באוקטובר, אנו נמצאים תחת מכבש אמריקאי החותר לפתרון שתי המדינות, כחלק המדיני המשלים לתמרון הצבאי שבמלחמת 'חרבות ברזל'.
מבחינתם, אם צריך, אפשר להוביל קמפיין נגד תושבי יהודה ושומרון היהודיים כ'אלימות המתנחלים'.
אפשר לדרוש העמדה לדין של אזרחים ישראליים המתגוררים ביהודה ושומרון ולהקפיא את חשבונותיהם בלא משפט, בשיתוף פעולה של השמאל הפרוגרסיבי בישראל, החולש בין השאר גם על הבנקים בישראל ובגיבוי בנק ישראל.
אפשר גם לערוך תרגיל צבאי להתמודדות עם תוקפנות תושבי יהודה ושומרון היהודיים נגד פלסטינים, לא מבלי שהם פועלים להפלת נתניהו העומד בפרץ כנגד הוצאת תוכניתם מן הכוח אל הפועל.
ברם, נתניהו לא היה הראשון להשתמש בנוסחת ה'הפרד ומשול' במדיניות, ביחס לערביי ישראל. למעשה, כל ממשלות ישראל, לרבות הממשלות המזוהות עם השמאל, נעזרו בהפרדה הזו בהפרדה בין ערביי ישראל לפלסטינים. כשלמעשה, הפרדה הייתה בין הבעיה לפתרונה ולא בין אוכלוסייה לאוכלוסייה.
כך היה בתוכנית אוסלו של הממשלה בראשות רבין, שהציעה פרידה בין שלב לשלב, כדי לאפשר לעם להסתגל למציאות החדשה בדרך להקמת מדינה פלסטינית.
כך היה גם בתוכנית ההתנתקות של הממשלה בראשות שרון, שהפרידה את בעיית הטרור הפלסטיני מפתרונה המתבקש של חיסול החמס.
ויש שיאמרו כי כך היה גם בהסכם הגז עם לבנון, של הממשלה בראשות לפיד, המבוסס על אותה נוסחה של 'הפרד ומשול', שמשמעו: להיכנע לרצון ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, כדי להבטיח שקט לתושבים הסמוכים לגבול לזמן מה.
הנוסחה בעצם אומרת: הפרד את הבעיה מהתמודדות עמה. אז, למה כל מנהיגנו, הולכים שבי אחר הנוסחה שהמציאות הוכיחה שהיא נדונה מלכתחילה לכישלון?
משום שכולם מבינים שהפתרון הנכון לסוגיית הפלסטינים כאן אינה ביישום תוכנית 'שתי מדינות לשני עמים', אלא, 'זה או אנחנו או הם'- כאן על אדמת הארץ הזו.
לראייה, צאו וראו כי כל הפתרונות שהוצעו לסוגיה, לא באו על ידי נציגי הפלסטינים, אלא, על ידי מנהיגינו או מנהיגי ארצות אחרות הבוחשות בצלחת המזרח תיכונית.
אם נקשיב לפלסטינים, בעיקר השפה הערבית, נבין שזה גם הפתרון שהם חותרים אליו. 'או אנחנו או אתם'. 'מהנהר עד לים' הוא תמצית התוכנית שלהם, אותה הם מהדהדים בהפגנות ברחבי העולם.
לכן, אין מנוס מלשבור את פרדיגמת ה'יתנו- יקבלו' ומפרדיגמת ה'הפרד ומשול', לטובת מלחמת העצמאות המחודשת שתכריע את הסוגייה הלא פתורה של 'או אנחנו או הם'.
בסופה של מלחמה זו, לא תהיה עוד "הארץ הנותרת לרשתה" בה נמשיך להתמודד עם אויב המזנב בנו. טרנספר הפלסטינים לארצות מהן נהרו לכאן, יבטיח את השלמת המלאכה, שתפתור על הדרך עוד בעיה בשאלת איזו מדינה היא ישראל- מדינה יהודית- או מדינת כל אזרחיה?