כולם מדברים על שכר, אף אחד לא מדבר על ערך

אם לא תהיינה הפתעות נוספות שישביתו את השמחה, בעוד כמה ימים תסתיים לה חופשת הקיץ, והמעבר מחום יולי-אוגוסט לתקופת אלול יושלם.

המוני הורים מסורים ומותשים שנדרשו לתמרן בין חופשות משפחתיות לעבודה אינטנסיבית בעולם תובעני ובלתי מאוזן, ישמיעו אנחת רווחה וישובו לשגרת יומם ועמלם.

אלא שלא כל תלמידי ישראל ישובו לספסל הלימודים. על פי הצהרות ארגון המורים, תלמידי החטיבות העליונות לא ילמדו בשל שביתה. זה לא מענין איש כי כשמדובר בנוער ולא בילדים קטנים, ההורים המתמרנים בין ימי חופשה מוגבלים במשק הישראלי לבין ימי חופשת קיץ ארוכים יוכלו לעבוד כרגיל והנוער יקבל את השביתה באדישות מופגנת. אותו הדור שסבל אך לפני שנים בודדות את אתגרי תחילת גיל ההתבגרות תחת מעטה מסיכות קורונה, יסיים את תהליך התבגרותו בחוסרי למידה משוועים, שלצערי אינם מטרידים את העם למוד-המחאות היושב בציון. התרגלנו.

יודעי דבר בקרב מערכת החינוך והאוצר מספרים שטיוטת ההסכם בין האוצר החינוך וארגון המורים פשוטה וברורה למדי. הפתרון ידוע, פשוט, וכבר סוכם מראש לאור ההסכם שנחתם לפני כשנה עם הסתדרות המורים, אך את מסע החתחתים עדין צריך להשלים למראית עין. בינתיים, שלטי חוצות יקרים להחריד טוענים לקיפוח תקציבי, שפת המחאה כנגד הרפורמה המשפטית מנוצלת ומשתרבבת אל תוך הקופירייטינג של שפת המחאה של ארגון המורים המבקש להוסיף תנאי שכר לחבריו. הכל בשביל שחברי ארגון המורים יהנו מתנאים מועדפים יותר מזה של אחיו הצעיר והגדול, הסתדרות המורים.

מדוע ישנם שני ארגוני עובדים לאומיים יציגים, ומי המרוויח מהם? והאם באמת המחסור האדיר והכואב במורים הוא תוצאה של שכר נמוך? זכיתי להקים ולנהל תיכון שש-שנתי במשך כעשור, ובמהלך תקופה זו נדרשתי לנהל שתי מערכות שכר נפרדות, שני הסכמי העסקה נפרדים, וזאת בשל הסיכומים שהאוצר הגיע אליהם בעבר עם שני הארגונים, האחד למורי ארגון המורים המועסקים ברפורמת עוז לתמורה, והשני למורי הסתדרות המורים המועסקים באופק חדש. לכאורה ענין פעוט וטכני, אך בפועל מדובר במשימה בלתי אפשרית הדורשת תמרון ניהולי אקרובטי (שלרוב הינו בלתי אפשרי) ופערים לא סבירים בקרב צוות המורים.

חבריי אנשי החינוך מודים כי כיום תנאי השכר שלנו לא רעים בכלל, ובוודאי מאפשרים קיום סביר. תמיד יש מה לשפר ולדייק, אבל הדברים שונים בתכלית מהמצב שהיה בתחילת דרכי המקצועית כמחנך צעיר לפני למעלה מעשרים שנה. כמנהל, כשראיינתי אנשים מופלאים לתפקיד חייהם כמחנכים, הקפדתי להציג בפניהם סימולציית שכר וסימולציית שעות עבודה והיקפי עומסים. שיתפתי אותם במלוא האחריות והתנאים, ולשמחתי רובם המכריע לא נרתעו מתנאי השכר אלא דווקא מהמעמד החברתי המזלזל במקצועם.

השכר ראוי וניתן להתקיים בו בכבוד והעבודה ממלאת ומספקת. הנערים והילדים מתוקים להפליא, ומניסיוני הם מוכנים ללמידה ולחניכה כאשר העומד מולם הוא אדם ראוי עם יכולת מקצועית. אך המעמד החברתי הציבורי שאנו כחברה מציבים בו את מחנכינו, הוא מחפיר ודורש התייחסות מיידית. המחנכים ואנשי הוראת התרבות וההשכלה הינם אסקופה נדרסת לכל תחלואי החברה ואתגריה, והמבוגרים בעלי ההשפעה והסמכות חשים בנוח לנגח את אנשי החינוך פעם אחר פעם, מתוך שכרון כח ותחושת עליונות מחד, וזלזול במקצוענות ובשליחות מאידך.

בכיר לשעבר במשרד האוצר אמר לי בעבר אודות הלקונה של שני ארגוני מורים כי זאת המצאה שלהם. לדבריו, כך עושים הפרד ומשול ולא נותנים לארגון עובדים יציג אחד להשבית את כל המערכת יחד. כשהסברתי לו את השלכות המהלך על שגרת היומיום של הסקטור המקצועי החינוכי, הוא חייך. אם הממשלה לא מתייחסת ברצינות לזכויות העובדים במגזר התעסוקתי הגדול במדינה ויוצרת מציאות בלתי אפשרית, מדוע שארגוני המורים יפעלו בכנות ובאמת למען שיפור המקצוע ומעמדו החברתי?

ארגוני המורים הם המעצימים את התפיסה החברתית המערבית המעוותת שבה הכל מדיד בכסף, ואנשי חינוך הם שק החבטות של החברה הישראלית. במקום לדאוג למעמד החינוך וליוקרתו, הם מעצימים את ההתקרבנות והמיסכנות של אנשיה. במקום לחזק את מעמדה הציבורי והחברתי של מערכת החינוך, במקום לדרוש ממשרד החינוך והאוצר להעצים את אנשי החינוך בשליחותם ובעשייתם הקהילתית, הם בוחרים להתקטנן ולהתקוטט על זוטות. והתוצאה פשוטה וכואבת, מחסור אדיר במורים בכל הארץ, מחסור חמור שמורגש כיום בכל תפקידי החינוך בארץ, מחסור שהפתרון המגוחך שמוצע כיום הוא הסרת הדרישה למקצועיות בסיסית בתהליך ההכשרה.

במקום לעסוק בבעיית העומק השורשית, כפי שתהליך חינוכי דורש תמיד מאיתנו, קברניטי ופרנסי החינוך עוסקים במציאת פתרונות שטחיים ובסיסיים שיתנו אשלייה של אורך נשימה. זקוקים קברניטי החינוך מהארגונים, משרד החינוך והאוצר, למעט התמסרות לתהליך עומק חינוכי המניב פירות משובחים של דור מופלא כבר לאחר שנתיים-שלוש, אך לא לפני כן.

בשנה האחרונה למדתי ונפגשתי עם נציגים בכירים ממערכות חינוך והשכלה מגוונות בכל רחבי העולם. דוקא מהם למדתי עד כמה מסורת ישראל ייחודית בכך שהיא מעמידה את אתוס החינוך וההשכלה במרכז הקהילה והחברה, ומייקרת את מעמדה הציבורי. בהיסטוריה היהודית מורים מעולם לא היו עשירי הדור, אך במשך דורות היה זה מקצוע מכובד ביותר. כך יאה לתרבות ולחברה המכונה 'עם הספר', המושתתת על תרבות של לימוד, שקידה, ערכים ואמונה. זו מסורת שמוקירה ומעריכה את אלו המחנכים ומצמיחים את הדור הבא.

שביתה לא תפתור את עומק הבעיה. גם תקציב לא ישנה תפיסות ותרבות. דוקא בימים אלו של קרע חברתי עמוק ומדמם, עלינו להחזיר את יוקרתם וכבודם של צוותי החינוך ולהעריך אותם כפי שמגיע להם. שום כסף לא יחליף את ערכי היסוד החברתיים שלנו, וישיב למקומו הטבעי את יוקרת החינוך כשליחות שתעמיד את הדור הבא של קהילותינו וארצנו.

הכותב הוא, איש חינוך ומנכ"ל עמותת יסודות לחינוך תורה ודמוקרטיה מבית מכללת הרצוג