סיפור יציאת מצרים חוזר בתנ"ך פעמים רבות ובכל פעם הוא מוצג קצת – או הרבה – אחרת. ההבדלים הללו מחייבים התבוננות כפולה: במישור האחד, יש להבין מה תרומתו של כל סיפור ופרטיו לתמונה הכללית של סיפור יציאת מצרים.
במישור האחר, יש להבין מהו ההקשר שבו נאמרים הדברים ומדוע הולמת דרך ההצגה והתיאור השונה את הנסיבות שבהן נאמרו הדברים.
בפרשת כי תבוא מופיעים שני סיפורי יציאת מצרים שונים מאד זה מזה, האחד בתחילת הפרשה בהקשר של מקרא ביכורים, והאחר בסיום הפרשה בהקשר של מעמד הברית בערבות מואב. התיאור הראשון, שנועד לקריאה בבית המקדש על ידי מביא הביכורים מוכר מאד, מכיוון שעל פסוקיו מבוסס המדרש המהווה את עיקר ההגדה בליל הסדר:
"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:" (דברים כו ה – ט)
יש לשים לב למה שנאמר וגם למה שלא נאמר: הסיפור מתחיל עוד לפני הירידה למצרים, ברמיזה לעבר של משפחת האבות בארם נהריים ובחרן: 'ארמי אובד אבי'. מוזכר הגידול הדמוגרפי העצום שהתרחש על אדמת מצרים, ממשפחה של שבעים איש לעם של ששים ריבוא. הרושם שיוצר פסוק הפתיחה הוא ההתעצמות הגדולה של עם ישראל מראשיתו – מצער, ועד אחרית - ישגה מאד. הפסוקים הבאים מתארים את קושי העבדות במצרים, את הזעקה לה' ואת היחלצותו של ה' להציל את העם. אין כמעט פרטים עובדתיים אלא ריבוי בביטויים תיאוריים מעצימים: מחד גיסא, העצמה של קושי השעבוד: וירעו, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה, ענינו, עמלנו, לחצנו. מאידך גיסא, ביטויי העצמה של גודל הישועה: וישמע, וירא, ויוציאנו, ביד חזקה, בזרוע נטויה, במורא גדול, באותות ובמופתים.
המדרש המוכר מן ההגדה של פסח ממשיך את מגמת הכתוב ומעצים עוד ועוד את גודל העינוי וגודל הישועה, עד לדרשה המגדילה את מספר המכות מעשר למאתיים וחמישים.
הפסוק האחרון של מקרא ביכורים מספר את השלמת התכלית של יציאת מצרים מראשית התגלות ה' אל משה: הלשון החמישית של הגאולה: 'והבאתי אתכם אל הארץ' (שמות ו ח). הוא אינו מופיע בהגדה, לא הוא ולא מדרשו, שכן ההגדה שבידינו היא הגדה שלאחר החורבן והגלות ולא מתאים להזכיר את בואנו לארץ הזאת כדבר קיים, אלא אדרבה, מבקשים לשנה הבאה בירושלים.
חשוב לשים לב מה לא מופיע בסיפור כלל: פירוט המאורעות במצרים ובמדבר, אופי העבודה, המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, המשכן, המסע במדבר – כל אלו אינם נחוצים בפיסקה קצרה המבקשת להבליט, באופן פיוטי וחוויתי, את הפער העצום בין הסבל במצרים לבין מצבו של מביא הביכורים, שזוכה להביא למקדש מפריה של ארץ זבת חלב ודבש.
בסוף הפרשה, בין הברית שבפרשת כי תבוא הכוללת את מעמד הברכה והקללה בהר עיבל ואת פרשת התוכחה הארוכה, לבין ברית "אתם נצבים" שבפרשה הבאה, ישנה סידרת פסוקים שבה חוזר משה רבנו בפני העם על סיפור יציאת מצרים, בגירסה אחרת לגמרי:
"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ: לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם: וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:"
התיאור שקדם לירידה מצרימה ותיאור השעבוד אינו מופיע כלל. הפרשה הזאת מתחילה ביציאת מצרים, באותות ובמופתים. החטיבה המרכזית של הסיפור היא תיאור המסע במדבר ומסע הכיבוש בעבר הירדן.
הנסים העיקריים שפרשה זו מתמקדת בהם הם ההשגחה הא-להית על המסע במדבר. גם בפרשה זו לא מסופרים המאורעות העיקריים: חציית ים סוף, מעמד הר סיני ואף לא כל פרקי התלונות והכישלונות. הדגש הוא על ההנהגה הניסית: הבגדים שלא בלו והמזון שסופק בדרך פלאית, בהעדר לחם, יין ושכר.
הסיפור הזה מסופר לאזניהם של בני הדור העומד לפני הכניסה לארץ. יש ביניהם מי שזוכרים את יציאת מצרים עצמה, אלו שהיו צעירים מגיל עשרים בעת היציאה ממצרים ולא נגזר עליהם למות במדבר, והנשים שלא נכללו בגזירה. רובם נולדו בעת המסע במדבר וטעם המן עוד בפי כולם. חלקם השתתפו באופן פעיל במלחמה עם סיחון ועוג והאחרים צפו במלחמה כיושבים על הכלים. דברי משה אינם סיפור מן העבר הרחוק, אלא סיכום חייו של הדור הנוכחי. שלא כבנאומיו בתחילת ספר דברים, משה רבנו אינו משתמש בסיפור ההיסטורי כדי להוכיח את העם על חטאיו ותלונותיו במדבר ונראה שהוא מתכוון לעודד אותם לקיים את דברי הברית באופן חיובי, על ידי הזכרת החסדים הגדולים שעשה ה' עמהם. כך משתמע מפסוק הסיכום שמסביר את מטרת משה בדבריו אלה: "ושמרתם את דברי הברית ... למען תשכילו...".
בין התיאור הקצר של יציאת מצרים לבין התיאור הארוך והמפורט יחסית של דור המדבר, מופיע פסוק אחד הטעון הסבר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". מה הם לא ראו ולא שמעו ולא ידעו? מה השתנה ביום הזה? מדוע משובץ הפסוק הזה במקום בו הוא מופיע, בלב הסיפור ההיסטורי, בין יציאת מצרים למסע במדבר?
רוב המפרשים לא התייחסו באופן ישיר לשאלות הללו. אנסה להציע פירוש על יסוד דברים של המשך חכמה, ר' צדוק מלובלין והשפת אמת, המבוססים על פיסקה בזהר.
עם ישראל הבין לעומקה את המשימה שבשלה יצא ממצרים רק כעת, בעומדו לפני הכניסה לארץ וסמוך למותו של משה. במשך ארבעים השנים שחלפו, העם היה פסיבי למדי, והתנהל בהנהגת משה על פיההשגחה הא-להית שמעליו. החל מיציאת מצרים התחיל תהליך של הכשרת העם לקראת יכולת עמידה עצמאית, תהליך הדומה לתהליך של התבגרות.
כעת הם מגיעים לרגע הגמילה מההשגחה הגלויה ומההנהגה של משה רבנו אדון הנביאים. חוסר היכולת להבין את המשמעות של היציאה מעבדות לחירות ניכרה במיוחד בתלונות של אלו שביקשו לחזור מצרימה. בני חורין מוכנים לסבול כל דבר ובלבד שלא לאבד את חרותם ואילו עם ישראל לא הגיע לתובנה המלאה הזאת עד עתה. הפסוק "ולא נתן" מופיע אחרי תיאור יציאת מצרים כי שם היתה הפסיביות בשלמותה, ההארה כולה באה מלמעלה. החל מחציית ים סוף התחיל התהליך של ההפנמה של משמעותה של החירות והאחריות הכרוכה בה, והוא נשלם כעת.
הסיפור ההיסטורי משרת את ההפנמה הזאת, את ה"לב לדעת". ממצב של צפייה פסיבית באותות ובמופתים במצרים: 'אתם ראיתם', העםמתקדם לתקופה של 'ואולך אתכם' – הליכה שמובלת על ידי ה', ואחריו לעידן החדש של 'ונכם, ונקח את ארצם'.
כעת, מסביר משה לעם ישראל, אתם ויהושע מנהיגכם אמורים להוביל, לקחת אחריות, לקבל החלטות. לא עוד הליכה בעקבות ענן ה'. עם זאת, הגיעה השעהלהבין שזו בעצם היתה התכלית, ה' לא הוציא אתכם ממצרים על מנת שתחיו על המן ועל הנסים הא-להיים, אלא על מנת שתנהלו חיים עצמאיים בארץ ישראל, באור ה'. התובנה הזאת, לפי הזהר, היא סוד שנתגלה להם במלוא חריפות ועוצמתו רק "היום הזה" בעמדם על סף הכניסה לארץ ולפני הפרידה ממשה רבנו.
עבור מביא הביכורים סיפור יציאת מצרים מיועד להבהיר את ההבדל בין העבר הרחוק והאפל של העם לבין ההווה המפואר שהוא מצוי בו. עבור דור הנכנסים לארץ, סיפור יציאת מצרים הוא סיפור חניכה: סיפור ההתבגרות שלהם מעם עבדים, דרך עם תלוי לחלוטין בהנהגה א-להית ניסית, לעם עצמאי האמור להשכיל לנהל את חייו בכוחות עצמו בהדרכת התורה.
שני הסיפורים אמת. צריך לדעת מתי לספר איזה סיפור, למי, ובאיזה הקשר.
הרב פרופ׳ יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג