בית הדין – אביהם של יתומים?

אחד מתפקידיו הקדומים של בית הדין הדתי היה לשמש כאפוטרופוס של היתומים שבקהילה, ובגמרא נכתב ש"בית הדין הוא אביהם של יתומים".

ובאמת בהחלטות רבות כותבים דייני בית הדין הרבני כי בית הדין הוא "אביהם של יתומים", ומתוך כך חזקה על הדיינים כי הם שומרים בראש ובראשונה על טובת הילדים ובהכרח פוסקים בהלימה לעקרון טובת הילד.

כואב לראות שפעמים רבות השיקול המרכזי המנחה את הדיינים הוא לא טובת הילדים, אלא חובות הילדים, שיקולים הלכתיים, זכויות ההורים, או שבכלל פועלים הם מתוך שיקולים זרים אחרים. בתיקי עגינות או סרבנות גט, יותר שכיח לראות שהמערכת השיפוטית עושה שימוש בענייני הילדים (שלא לומר -בילדים). מטרת האסטרטגיה היא להפעיל לחץ על אחד הצדדים במסגרת תיק הגירושין, ומתוך נסיון להגיע לסידור גט מבלי שבית הדין יאלץ להטיל סנקציות על הצד הסרבן.

באחד התיקים בו ייצגנו אישה מסורבת גט, עלה חשש ממשי לשלומם הפיזי של הילדים, כאשר האב הסיע אותם במכונית ללא חגורות בטיחות ובמהירות מופרזת בזמן שרשיונו נשלל עקב עבירות תנועה רבות. אותו אב אף אירח באופן קבוע בביתו, יחד עם ילדיו, אדם שהורשע בעבירות מין. תסקיר שניתן מטעם הרווחה קבע שהאב מסכן את ילדיו, ועל כן, רשאי לפגוש את הילדים במסגרת מפוקחת בלבד. הדיין התייחס לכך בזלזול מוחלט וקבע כי ה"אב אוהב את ילדיו ומעניק להם בהתאם ליכולתו". לאחר מכן, הוסיפו וכתבו הדיינים "הבעל יעודד ישירות את ילדיו לבוא אליו לליל שבת וכו', ויקנה את ליבם באמצעות ממתקים וכו'."

סיפור זה מבטא את אטימות הדיינים לאפשרות סיכון ממשי לשלום הילדים. תפיסתם טיפול בילדים, על רקע של סיכון והזנחה, איננה תואמת את תקופת חיינו.

בתיק אחר שלנו דרשו הדיינים בתמורה לגט שההילדים יחדשו באופן מיידי את הקשר עם האב שנטש אותם לפני 6 שנים וברח כדי להמנע ממתן גט, וכיום מתגורר במקום לא ידוע. כאשר המטפלת הרגשית של הילדים הסבירה להם שפעולה מיידית כזו תפגע מאד בילדים ועלולה לגרום להם לבעיות רגשיות וגופניות נוספות, אמר הדיין: "אנחנו מעריכים מאד את עבודת העובדות הסוציאליות, אבל אנחנו מבינים בזה יותר מהן, ואנחנו קובעים שזה לא יפגע בילדים". כשהתעקשנו והסברנו שוב שאין אפשרות לכפות על הילדים הסדר הנוגד את טובתם בשביל לרצות את הבעל לתת גט, הדיין אמר בלי להתבלבל: "אותנו זה לא מעניין הדברים האלה, אנחנו רואים את הגט", הדיין איים על העגונה שאם היא לא תיענה לדרישות בית הדין, הם יזנחו את הטיפול בתיק שלה, שהוא תיק עגינות קשה מאד. למעשה, הדיינים במקרה זה מנצלים את הצורך של האישה לזכות בחירותה כדי לבצע פעולות על ילדיה, בניגוד מוחלט וברור לטובתם.

בתיק נוסף בו ייצגנו, האיש ריצה מאסר בגין עבירות מין רבות בקטינות בנות המשפחה, ועלה חשש ממשי שפגע אף בבת שלו. בכל תקופת המאסר הילדים לא שמעו ממנו. הדיינים התעקשו שלא יסדרו גט ולא יתנו פסקי דין בתיק הגירושין לפני שהאם תאפשר מפגש ישיר בין האב שרק השתחרר ממאסר לבין הילדים, בני שנתיים וארבע.

היה קשה ביותר להסביר לדיינים את הפגיעה הקשה שיגרור מפגש כזה ללא הכנה ראויה וללא בדיקת מסוכנות יסודית. הדיין כל כך כאב את שלילת הילדים מאביהם הפוגע שאפילו הציע לי שהמפגש בין הילדים לאב יתקיים באופן מיידי אצלו בסלון הבית תחת השגחתו. הדיינים קבעו שבכל המקרים, ולא משנה מהן הנסיבות, נתק בין אב לילדיו הוא הדבר המזיק מכל.

עובדה זו נכונה במרבית המקרים הנורמטיביים, נתק בין הורים לילדיהם הוא נזק גדול ביותר. אך כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה מינית בין הורה לילדו המצב שונה בתכלית, לפסיקה על סמך כלל האצבע הזה פוטנציאל נזק גדול מאד. (יש לציין שבמקרה זה בסופו של דבר השתכנעו הדיינים בנכונות טענותינו, והפנו את ההורים ליעוץ אצל גורם מקצועי.)

בתיק נוסף, האב דרש שתינוק בן שנה יהיה בחזקתו חצי מהשבוע. כשהאם הסבירה שמדובר בתינוק יונק שצריך להיות צמוד אליה בלילות קבע הדיין שהיא צריכה להפסיק להיניק, ו"האבא ישיר לו נומי נומי".

בתיק עגינות קשה אחר 'עקץ' אותנו הדיין על כך שהאישה פתחה את תיק המשמורת בבית המשפט, ולא אצלו בבית הדין, ואמר לנו בלי להתבלבל – 'אם תיק המשמורת היה אצלי, הייתי שולל לאב את זמני השהות עם הילדה כעונש על סרבנותו'. זו אמירה שמשקפת עד כמה הדיין עיוור להשלכות ההחלטה על הילדה, לפגיעה בילדה קטנה שאוהבת את אביה ומצפה לו.

יותר מכל שכיחה הדרישה שהאשה תוותר על מזונות הילדים בתמורה לגט. באחד מתיקים אלה, הדיינים איימו על אם שאם לא תוותר על מלוא המזונות שנפסקו לילדים, הם לא יטפלו בתיק שלה. דרשו ממני "לפטר" את הלקוחה אם לא תיענה לדרישות בית הדין, וכדי לשכנע אותי הסבירו איך היא יכולה לגדל ארבעה ילדים גם בלי השתתפות האב בעלויות (תפנה לדיור ציבורי, הילדים ישנו בסלון, תוותר על חוגים, תפנה לגמ"חים וכד'). דיינים שדורשים מאישה לוותר על המזונות של הילדים שלה לא יכולים לקרוא לעצמם "אביהם של יתומים" אבי היתומים לא היה דן אותם לחיים מתחת לקו העוני.

אז כשמציעים להרחיב את סמכויות הדיון של בתי הדין הרבניים כדאי לזכור באיזה אופן חלק מהדיינים תופסים ילדים, ("ישיר לו נומי נומי") עד כמה הם רגישים לסיכונים ולסכנות ("אותנו זה לא מעניין"), איך הם מתייחסים לצרכי הילדים ולשלומם ("המפגש יתקיים אצלי בסלון") ואיך הם חושבים שניתן לרפא קשר שבור בין הורים לילדים ("יקנה את ליבם באמצעות ממתקים").

אם בתי הדין רוצים להתנאות בתואר "אביהם של יתומים" עליהם להבין קצת יותר ב"גידול יתומים" ולקבל החלטות ראויות יותר. הדיינים עוסקים בדיני נפשות, רובם ללא הכשרה או הבנה מספקת בתחומים הרלוונטים ופעם אחר פעם פוסקים בניגוד להמלצות גורמי המקצוע.

מתן סמכויות נוספות לבתי הדין משמעו העמקת הפגיעה בזכויותיהם של ילדים ושל נשים. אם רוצים ליצור שינוי אמיתי כדאי להתחיל בהכשרת השופטים והדיינים במערכות השיפוט השונות ולתת להם כלים להכריע בעניינים הנוגעים לטובת הילדים, לשלומם ולבטחונם, לאלימות במשפחה, ולפגיעות מיניות.

הכותבת היא היועצת המשפטית של ארגון מבוי סתום המסייע לנשים מסורבות גט ועגונות