אודה ואבוש - אני לוקה במזוכיזם כרוני, ואני עדיין מזפזפ מעת לעת בין שידורי החדשות בערוצים 11, 12 ו-13.
לא לחינם הימין מכנה ערוצים אלה בשם 'ערוצי התבהלה', שכן בחודשים שהרפורמה המשפטית הייתה על הפרק הם עשו ככל יכולתם בכדי להבהיל את עם ישראל מהשלכותיה על כל מארג חיינו, ומקץ הדמוקרטיה הממשמש ובא בעקבותיה.
עתה, כאשר הרפורמה גוועת לאיטה, והתקשורת מגוייסת עדיין בכדי לוודא את קבורתה, יודעים כל העיתונאים כי כבר אין צורך בהפחדת הציבור והבהלתו, והערוצים הנ"ל הפכו מערוצי תבהלה לערוצי שמחה, אבל לא סתם שמחה אלא שמחה לאיד. שמחה לאיד, למי שלא יודע, היא שמחה נוכח כשלונו או אסונו של האחר.
הפתגם העממי הציני אומר "אין שמחה כמו שמחה לאיד". ואכן נראה כי הערוצים הנ"ל מפיקים הנאה מכל רגע. קשה לקריינים להסתיר את החיוכים עם כל מעידה או כישלון של הממשלה. עזבו את זה שמדובר במעידה של המדינה ושכולנו בסוף באותה סירה, העיקר שיש עוד רגע של שמחה לאיד.
אם יש הרעה במדד כלכלי כלשהו, לא נראה עצב באולפנים אלא רינה. גם כאן לא תבלבל אותם העובדה שההרעה בכלכלה נגרמה בשל התבהלה והציפייה לרע שיצרו באותם אולפנים ממש.
מהומות אריתראיות בתל אביב עם 170 פצועים גורמות נחת באולפנים, שהרי ניתן לקבוע בשמחה שחוסר המשילות הגיע גם לתל אביב. מה זה משנה אם האריתראים פה רק בגלל בג"ץ שפסל 4 פעמים את החוקים שהיו מאפשרים לגרש אותם כבר לפני כמה שנים.
אם התווספה קבוצת סרבנים לאלה הקיימות, נחזה בצהלה של הכתבים הצבאיים. אזהרתם מפני חוסר כשירותו של הצבא, נעשית עם חצי חיוך בזווית הפה - חיוך שחציו שמחה לאיד וחציו של גנגסטר מאיים. אפילו כאשר מונים את מספר הנרצחים בחברה הערבית קשה שלא להבחין בנימת השמחה לאיד של המגיש - לא על מפלת החברה הערבית כמובן, אלא על כשלון הממשלה בטיפול בתופעה.
כך האווירה הכללית בערוצים הנ"ל היא של אנשים אשר שמחים בנפול "אויביהם" ומתכבדים בקלון חברם. לא לחינם אסרו חז"ל שמחה והתכבדות שכאלה. גם אצל הפילוסוף ארתור שופנהאואר אשר עסק רבות בנושא הרגש, אנו מוצאים את האמירה: "להרגיש קנאה זה אנושי, להרגיש שמחה לאיד זה שטני".
נראה כי משבר חוקתי שייגרם ע"י בג"ץ ישמח את העיתונאים ונשמע מהם קול מצהלות חתנים מחופתם. אפס פטריוטיות. שום אחריות. היעדר ערבות הדדית ושותפות. כביכול מדובר במדינה אחרת שאין הם חפצים בטובתה.
עבירה גוררת עבירה, ושמחה לאיד גוררת שקרים ואין סוף לדוגמאות על צביעות, פרשנות שיקרית ומוסר כפול. כך למשל אמירה גנרית של ראש המוסד בדבר חשיבות הלכידות הישראלית, הופכת בפרשנות מעוותת להתבטאות התומכת במחאה נגד הרפורמה. עזבו את זה שאם ראש מוסד או כל פקיד בכיר אחר היה מתבטא פוליטית בכיוונים אחרים (למשל תמיכה ברפורמה) אותם פרשנים היו שוטפים אותו וקוראים לפיטוריו.
יותר ויותר מסתבר כי אהבת המולדת בשמאל היא אהבה התלויה בדבר, כאשר "הדבר" הוא האחיזה בשלטון. אני אוהב את המולדת אם אני בשלטון או שהשלטון עושה את דברי. לא מעבר לכך.
כבר היו נקודות שפל בימיה של התקשורת השמאלנית אשר חשבנו כי לא ניתן יהיה לרדת מהם, אך הנה באו החודשים האחרונים ולמדונו אחרת. דעי לך תקשורת מגוייסת כי לא נשכח ולא נסלח, וכמאמר החכם מכל אדם: "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (משלי י"ז, ה').