ד"ר צבי סדן
ד"ר צבי סדןצילום: עצמי

הניסיון של עמרם מצנע וחבריו להעביר את חוק יסוד מגילת העצמאות ב- 2013 נכשל. עכשיו יאיר לפיד מנסה הצעת חוק משלו לחוק יסוד מגילת העצמאות.

אם יצליח להעביר את החוק הזה, הכנסת תגשים את חלומו של אהרון ברק, להפוך את שופטי בג"ץ מהריבון דה פקטו לריבון דה יורה.

אם חוק כזה יעבור, הוא יהיה בניגוד לרצונה של 'מועצת המדינה הזמנית'. "אנחנו מכריזים על עצמאות, לא יותר. זו לא חוקה", הכריז בן גוריון זמן קצר אחרי שהכריז על הקמתה של מדינה יהודית. לפיד שאין לו באמת מושג על מה הוא מדבר, רוצה להפוך את מגילת העצמאות לפרק הראשון בחוקה הישראלית.

אהרון ברק הוא לא בן גוריון. אף אחד לא אומר לו מה לעשות. הוא שופט בעל "נשמה יתרה", שמעניקה לו יכולות שאין לבני תמותה רגילים. ברק הוא לא עוד שופט. הוא השופט, כנראה בעל נשמה יתרה מאוד, שמעניקה לו מעמד מיוחד, שמאפשר לו להמרות את פיה של מועצת המדינה הזמנית, הכנסת הראשונה, "הסמכות המכוננת הראשית", ולהפוך פסקה אחת בהכרזת העצמאות ל"לוחות הברית" החדשים של מדינת ישראל.

המאמר שלו, "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה", שפורסם לקראת הדיון של בג"ץ בחוקי יסוד הנבצרות והסבירות, פותח במשפט שאומר כמעט הכל; "על הסמכות המכוננת הראשית (הכנסת) מוטלות מגבלות. מקורן הוא בנקודת האחיזה המצויה מחוץ לחוקה. נקודת אחיזה זו היא רצון העם". הכרזת העצמאות, הוא יאמר בהמשך, היא הדנ"א של רצון העם. את הדנ"א הזה יהיה אפשר להחליף רק ביום שבו, תלוי מי יבוא קודם, המשיח או "האספה המכוננת החדשה", יחליפו את רצון העם הישן ברצון העם החדש.

עד אז הכנסת יכולה לחוקק כל חוק שהיא רוצה, גם חוק יסוד שיש לו לכאורה מעמד חוקתי, כל עוד אינו סותר את רצונם של 716,678 היהודים שחיו כאן בזמן שבן גוריון הקריא את אותו "רצון" באולם מוזיאון תל אביב שברחוב רוטשילד 16. מה שאומר שבהחלט יכול להיות ש"רצון העם" הזה, שברק צמצם אותו לרצון הציבור הנאור, לא משקף את רצון האספסוף דובר הערבית שהגיע לארץ אחרי קום המדינה.

לא בן גוריון וגם לא האספה המכוננת הראשונה, שהפכה לכנסת, העניקו להכרזת העצמאות תוקף חוקי. אהרון ברק הוא זה שהעניק למגילת העצמאות מעמד על-חוקתי חיצוני. הוא עשה זאת על בסיס עקרון היסוד של חוק כבוד האדם וחירותו – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". ברק היה זה שהחליט ש"הכרזת העצמאות מהווה את נקודת האחיזה החיצונית לחוקי יסוד, ועל פיה ניתן (לבית המשפט) להטיל הגבלות על היקף סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת ראשונית".

חלק חשוב של המהפכה החוקתית של אהרון ברק, לפיכך, היה הפיכתה של הכרזת העצמאות ל"נקודת האחיזה החיצונית לחוקי יסוד", ש"פועלת במישור הפרשני", ששמור לשופט בלבד. זה בדיוק מה שמאפשר לבג"ץ לפרש את הכרזת העצמאות כך שיוכל לפסול חוקי יסוד שלא מוצאים חן בעיני השופטים. בג"ץ, אם הוא רוצה, גם יכול לעשות עפיפון ממגילת העצמאות.

המהפכה החוקתית של ברק, כתב דב לוין, שופט בית המשפט העליון בשנים 1995-1981, הביאה "לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאין היא עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם ... מגילת זכויות ברמה חוקתית על חוקית". המשמעות של כל המלים הגבוהות האלה היא, שבג"ץ הוא "האחיזה החיצונית" ולא הכרזת העצמאות.

ברור אם כן מדוע היה לברק חשוב כל כך לתת להכרזת העצמאות מעמד של חוק חיצוני לדמוקרטיה, שאין אפשרות לשנות אותו, אבל לשופט בלבד מותר לפרש אותו, אם צריך גם הפוך מכוונת הכרזת העצמאות. מי הסמיך את השופט להיות הפרשן הבלעדי של מגילת העצמאות, השופט כמובן. רק לו מותר לפרש את רצון העם. כך, בדרך של הסבר מעגלי בנוי לתלפיות, ברק הפך את בג"ץ לגוף שמגלם את "רצון העם". ליתר דיוק, הוא הפך את בג"ץ לריבון. במלים של ברק זה נשמע ככה: "נקודת אחיזה חיצונית זו (הכרזת העצמאות) מורה לנו כי החוקה צריכה לבטא את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו. בית המשפט הוא המוסד המוסמך לקבוע באופן מחייב כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת הראשונית. זו לא רק רשותו של בית המשפט; זו גם חובתו".

"במישור הפרשני" שבו חי ברק, "רצון העם" שגובר על רצון הרוב, הוא רק זה: שמדינת ישראל "תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות".

אבותינו, מבשר לנו מי שלא למד דף גמרא מימיו, חלמו וערגו מאז ומתמיד ליום שבו כף רגלם תדרוך על אדמת מדינת כל תושביה. זוהי "ארץ ציון" שאותה ראו בעיני רוחם משה וישעיה ויחזקאל ועזרא. על מדינה כזאת חלמו אלקלעי וקלישר והרצל וז'בוטינסקי. זה החזון שעליו מסרו נפשם אינספור יהודים.

אם צריך לתאר את כל האירוע המתמשך הזה שנקרא אהרון ברק במשפט אחד, אז מדובר בקבלן הראשי שזכה במכרז של המדינה להריסתה של "מדינה יהודית בארץ ישראל", ולהקמתה של מדינה חדשה של כל תושביה, מהגריה ופליטיה.