מהו ראש השנה?
ראש השנה הוא יום בריאת העולם (ר"ה כז., כר' אליעזר). בתורה נקרא יום זה בשם "זיכרון" – "זכרון תרועה" (ויקרא כ"ג, כה). לאור זאת, נקרא שם החג בתפילה "יום הזיכרון". יום הזיכרון מבטא את השגחת ה' על העולם, ולאור זאת נקרא גם יום הדין (עיינו משנה ראש השנה א', ב; ר"ה טז:; ויקרא רבה כ"ט א), וכך אנו אומרים בתפילת מיוחדת "נתנה תוקף".
יום הדין מעורר חרדה. אולם, חז"ל (בעקבות נחמיה ח') לימדו אותנו שראש השנה הוא יום טוב, אוכלים בו מאכלים מיוחדים, אוכלים בשר ושותים יין (שו"ע תקצ"ז). כיצד ייתכן הדבר? הרי זהו יום דין? חז"ל (בירושלמי, טור תקפ"א, ד) לימדו אותנו, שאמנם זהו יום דין, אולם הקב"ה רוצה בטובתנו. אם אנחנו מקבלים החלטות טובות ומנסים להיות טובים, יודעים אנו שה' יחתום את דיננו לטובה.
תקיעת שופר
ראש השנה נקרא בתורה גם "יום תרועה" (במדבר כ"ט, א). לאור זאת, ישנה מצווה מן התורה לתקוע בשופר בראש השנה. מהי משמעות התקיעה? התקיעה מורכבת מקול פשוט (תקיעה), מגניחה ומבכי (שברים ותרועה). לכאורה, התקיעות אמורות לזעזע אותנו, לעורר אותנו, וכך נראה מדברי הרמב"ם (תשובה פ"ג ה"ג).
אך יש מקום לעיין בטעם זה. אמנם שברים עשויים לסמל בכי וליצור זעזוע, אולם תרועה בתנ"ך היא דווקא קול של שמחה הקשור במיוחד להמלכת מלך: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהילים צ"ח, ו, וראו שם ד; מ"ז, ב-ג ועוד). אם כך לא ברור - האם תקיעת השופר מסמלת בכי ושבירה או דווקא הכתרת מלך ושמחה? תקיעת השופר אמורה להזכיר לנו את תפקידנו בעולם, את השליחות שלנו. מצד אחד, יש כאן חשש: אולי פגמנו בשליחות, אולי ישנם דברים שלא נהגנו כראוי, ואנו נדרשים לתקנם. מצד שני, עצם הזכות שלנו להמליך את ה', מראה כמה ה' אוהב אותנו, כמה ה' מאמין בנו. אהבת ה' אלינו, נותנת לנו כוח לתקן, נותנת לנו כוח גם לאחר השבר (שברים) להגיע למקום נקי וטהור (תקיעה).
כמה תקיעות צריך לתקוע?
מצד הדין, די לתקוע שלושים תקיעות. כלומר, שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה), שלוש פעמים תש"ת (תקיעה, שברים, תקיעה), שלוש פעמים תר"ת (תקיעה, תרועה, תקיעה). תקיעות אלה תוקעים בבית הכנסת לפני תפילת מוסף. פרט לכך, תוקעים עוד שלושים קולות לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (עשרה קולות במלכויות, עשרה בזכרונות ועשרה בשופרות). יש הנוהגים כך, גם בתפילת לחש וגם בחזרת הש"ץ, ויש הנוהגים כך רק בחזרת הש"ץ (ומשלימים לאחר מוסף עוד שלושים קולות). נהגו להשלים למאה קולות (תוספות ראש השנה לג:), ולכן משלימים בסיום התפילה עוד עשרה קולות: תשר"ת, תש"ת, תר"ת. לכן, לכתחילה טוב לשמוע את כל התקיעות, אולם, מצד הדין די בשלושים תקיעות. מסיבה זו גם, אם תוקעים לנשים או לאנשים אחרים שלא הצליחו להגיע לתפילה, תוקעים להם שלושים קולות.
מדוע ראש השנה הוא יומיים?
ראש השנה הוא החג היחיד שבו היום טוב הוא יומיים (בארץ ישראל). מכיוון שהלוח העברי נקבע בהתאם לירח, בכל חודש היו באים עדים ומעידים שראו את תחילת הירח, וכך היה בית הדין קובע שהיום ראש חודש (כיום אנו עושים זאת על פי הלוח ולא על פי עדים).
ראש השנה הוא החג היחיד החל בראש חודש. ממילא, קשה היה להודיע לכולם מתי התקדש החג, ולכן קבעו ראש השנה יומיים, לצאת מן הספק. כיום, ראש השנה הוא יומיים מצד הדין, על פי קביעת חז"ל ועל פי מנהג עם ישראל. היום הראשון מן התורה (ולכן מחמירים בו יותר בספקות בתקיעת שופר) והיום השני מדרבנן.
נחלקו האם שני הימים של ראש השנה הם כמו יום אחד ארוך ("יומא אריכתא") או כמו שני ימים של חג בחו"ל. לכן, ישנו ספק לגבי ברכת שהחיינו ביום השני. למעשה, נוהגים לומר שהחיינו גם בקידוש של היום השני, ומשתדלים שיהיה פרי חדש (או בגד חדש) כך שהברכה תחול גם עליו (שו"ע ת"ר, ב).
סימנים טובים לראש השנה
נהגו לאכול מאכלים מסוימים בתחילת הארוחה (בלילה הראשון. ויש האוכלים גם בשני), לסימן טוב, שימשיך בע"ה כל השנה. מהו מקור הסימנים? נחמיה (ח', ט-י) אומר לעם בראש השנה לאכול דברים שמנים ומתוקים, ובגמרא (בהוריות יב) כותב אביי, שכיוון שסימנים הם דבר בעל משמעות, הרי שטוב שאדם יהא רגיל בתחילת השנה מאכלים לסימן טוב, וכך הובא בשו"ע (תקפ"ג).
מהם הסימנים? בגמרא הוזכרו הדלעת, רוביה (כנראה תלתן -סוג של שעועית ארוכה, ולפי הגאונים פול המצרי), כרתי (כרישה), סלק ותמרים, ואומרים עליהם יהי רצון, למשל על התמר "שיתמו שונאינו".
רבים נהגו לאכול גם תפוח בדבש (מחזור ויטרי שכ"ג) ולומר עליו: "יהי רצון מלפניך ה' א-לקינו וא-לקי אבותינו שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". נהגו לאכול רימון ולומר עליו, שירבו זכויותינו כרימון. נהגו לאכול דג, שנפרה ונרבה כדגים, ויש האוכלים ראש של דג, שנהיה לראש ולא לזנב. ניתן להוסיף עוד סימנים ואף לומר עליהם יהי רצון בנוסח שלנו.
נחלקו מתי לאכול את הסימנים - יש האוכלים לפני הארוחה, אבל רוב האשכנזים והספרדים נוהגים לאכול לאחר המוציא (ויש האוכלים את התמר ראשון, ויש האוכלים את התפוח בדבש ראשון). המנהג המקובל הוא לברך על הפרי "בורא פרי העץ" (למשל על תפוח בדבש), לטעום מעט, ורק אחר כך לומר "יהי רצון..." (ויש מנהגים נוספים).
מנהגים נוספים בראש השנה
נוהגים לברך "לשנה הבאה תיכתב ותחתם" (עיין רמ"א תקפ"ב, ח. או "כתיבה וחתימה טובה"). יש הנוהגים שלא לישון במשך היום של ראש השנה, שבכך יקבל כוחות במהלך השנה (רמ"א תקפ"ג, ב). אמנם, דבר זה משמעותי רק אם לומדים או מתפללים בזמן הזה, אך אם הולך לבטלה, עדיף לישון (לדעת האר"י, אחרי חצות היום ניתן לישון – שו"ע הרב תקפ"ג, ח).
ישנם רבים הנוהגים ללכת לתשליך ביום הראשון של ראש השנה, וכביכול להשליך את החטאים לנהר או לים (שו"ע תקפ"ג, ב). כמובן, שיש בכך מעשה סימלי המנסה להביא אותנו להבנה, שאנחנו מתחילים דף חדש, שיש לנו כוח להוסיף טוב לעולם.
מהם המנהגים המיוחדים לראש השנה שחל בשבת?
השנה, היום הראשון של ראש השנה חל בשבת. לא תוקעים בשופר בשבת, ולכן תקיעת שופר השנה תהיה ביום השני בלבד. מלבד כך, נפרט בקצרה כמה הלכות מיוחדות נוספות לשנה זו:
הדלקת נרות: יש להדליק את נרות היום טוב רק במוצאי שבת, לאחר שהאישה אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (או התפללה ערבית ואמרה "ותודיענו"). יש לזכור להדליק לפני שבת נר נשמה, כדי שאפשר יהיה להעביר אש ביום טוב, לצורך הדלקת הנרות ולצורך בישול. בברכת שהחיינו בהדלקת הנרות, תתכוון האישה על החג המתחדש וגם על הפרי החדש.
הכנות משבת ליום טוב: אסור להכין בשבת שום דבר לצורך יום טוב, לכן לדוגמה אין לסדר את השולחן ליום טוב לפני שיצאה השבת. אמנם, מותר לנקות ולסדר דברים המועילים גם לשבת עצמה. כמו כן, אין לחמם את התבשילים אלא במוצאי שבת (לאחר אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש"), לכן כדאי להכין תבשילים המתחממים בקלות.
סדר השבת: הנוהגים להקל בקבלת חג מוקדמת לא יקלו במקרה כזה, כי לא נכון לקבל יום טוב בתוך השבת (עיין לבוש תפ"ח מהרי"ל הלכות פסח, תפילה. ובשעת הדחק כגון לצורך זקן או חולה ניתן להקל - עיין שש"כ ח"ב מ"ז הערה קי"א).
במוצאי שבת (ליל יום טוב) מוסיפים בתפילת ערבית "ותודיענו" (ברכות לג:; שולחן ערוך תצ"א, ב), ואין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש".
הקידוש בליל שני של ראש השנה: נעשה בסדר יקנה"ז (פסחים קג.; שולחן ערוך תע"ג, א), דהיינו: יין ("בורא פרי הגפן"), קידוש ("אשר בחר בנו"), נר, הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול... ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש"), זמן ("שהחיינו").
אבינו מלכנו: האשכנזים אינם אומרים אבינו מלכנו, כיוון שזו תחינה שביסודה נתקנה לתעניות (רמ"א תקפ"ד, א). לדעת האר"י אומרים גם בשבת, ורבים מהספרדים נוהגים כך.
סעודה שלישית: טוב להקדים סעודה שלישית ולא להרבות באכילה, בכדי שלא יהיו שבעים מידי לארוחת החג (ויש המחלקים את הסעודה השנייה לשניים - מברכים, מפסיקים מעט [למשל בלימוד], ושוב נוטלים ידיים לסעודה שלישית).
תשליך: המנהג המקובל הוא לדחות את התשליך ליום השני (רמ"א תקפ"ג, ב, ומ"ב שם).
ויהי רצון שהקב"ה יכתוב ויחתום את כולנו לחיים טובים ארוכים ולשלום.
הכותב הוא, ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב, יו"ר סולמות ורבה של גוש עציון