למה אנשים לא נוסעים ביום הכיפורים?

אחת הראיות ה"ניצחות" שרגילים להביא נגד חקיקה דתית היא השבתת הרכבים הפרטיים ביום כיפור (אמנם לא כולם, אבל הרוב הגדול).

הנה, טוענים המתנגדים, אין חוק ולכן אנשים מעצמם החליטו שלא לנסוע ביום כיפור. אם היה חוק – היו דוקא נוסעים.

יש לציין כבר בתחילת הדיון, כי המשפט הפילוסופי הידוע: "זה אחר זה" אינו מוכיח כי "זה בגלל זה", תקף גם כאן. ייתכן שיש סיבות אחרות לכך שלא נוסעים ביום כיפור. ואכן, הסיבה שאותה מבטאים רבים מבין אלה הנמנעים מנסיעה ביום זה היא ההכרה העמוקה בקדושתו של היום.

אלא שלא זו בלבד שאין כאן ראיה. זו ממש "ראיה לסתור", כלומר ראיה שמוכיחה את ההיפך הגמור.

הרי ביום כיפור יש חוק שאוסר כל תחבורה ציבורית, כולל נמלי-הים, ואפילו נתב"ג – קודש הקדשים של חופש התנועה – שובת. כולל הדובדבן שבקצפת הצרכנות בישראל – הדיוטי-פרי.

וראו זה פלא, דוקא כשהתחבורה בשיא הגבלתה בחוק – רוב רובו של הציבור החליט מרצונו החופשי שלא לנסוע גם ברכבים הפרטיים שלהם. כלומר, אין כאן עניין של "לעשות דוקא", נהפוך הוא.

ניתן להעריך כי ככל כשההכרה בקדושתו של היום בולטת יותר, ובעלת משמעות מקיפה, בחקיקת חוק ממלכתי – הציבור מבין ומפנים את ערכו המיוחד.

למעשה, היתה זו "המצאתו" של נחמיה, המנהיג הדגול של תחילת בית שני. כשראה שהעם מזלזל בשמירת השבת – "שבר ימינה" ואסר מוקצה, הרבה יותר ממה שאסור כיום, והשאיר רשימה מצומצמת של כלי אוכל אותם ניתן לטלטל. כך הטמיע בתודעה הלאומית את חשיבותו של יום וחומרת האיסורים שלו.

עם הזמן, כשראה ששמירת השבת התחזקה – עמד והיקל בחלק מדיני מוקצה. אך חלק גדול מאוד נשאר עד עצם היום הזה. זו היתה שיטתם הכללית של מנהיגי שיבת ציון, אנשי כנסת הגדולה: "עשו סייג לתורה". כשעושים סייג – גדר – התורה נשמרת הרבה יותר.

מה שאומר כי אדרבא – ככל שהחוק מבטא יחס של חשיבות כבוד והקפדה – כך נוצרת אוירה המעודדת את שמירתו.

ב. ישנה עוד הוכחה שמתנגדי החקיקה הדתית רגילים להביא, והיא שלמרות שאין חוק הרוב הגדול של יהודים בוחר לערוך ברית מילה. אך טענה זו "אינה ממין העניין", כלומר לא קשורה לנושא. ברית מילה היא התנהגות הפרט בדלת אמותיו, ובזה בודאי איש לא מתכוון לחוקק חוקים. שלא כמו הפחדות השווא שגורמים מיליטנטיים מפחידים את הציבור.

ג. טעות נוספת שהשתרשה הינה "גיוס" של מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, לטובת התנגדות לחקיקה דתית. מזכירים את היותו חבר בליגה נגד כפיה דתית, בנימוק "מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית". אלא שדבריו המלאים היו נגד כפיית הפרט ובעד חקיקה דתית. כך אמר בויכוח עם פרופסור ידוע "התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה. יחד עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר.

בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח). כלומר, גם מפלגות קטנות יכולות לחוקק חוקים מכח הסכמים קואליציוניים, כפי שקורה בכל פרלמנט וגם אצלנו.

לכן, בסופו של חשבון הכנסת היא זו שהחליטה והדבר מחייב את כולם. לא למותר לציין כי היה זה אביו הראי"ה קוק שלמעשה יצר יחד עם מאיר דיזנגוף את התשתית לחיים משותפים של דתיים וחילוניים, בקביעת שמירת השבת בפרהסיא, באיסור תחבורה ומסחר, בעיר העברית הראשונה בארצם של צאצאי אברהם העברי.